הוד הוא ילד בן 10 שלומד בכיתה ד' בבית ספר דתי בצפון הארץ.
אבא של הוד לא שילם תל"ן (תוכנית לימודים נוספת). כבר 3 שנים הוא מבקש לראות את הדו"ח הכספי. אומרים לו שיש דו"ח, אך מעולם לא אפשרו לו לראות אותו. הוא גם לא כל כך רואה ערך בשיעורי התל"ן בבית הספר – את חוג הבישול בנו לא אוהב, ורמת חוג המחשבים נמוכה מאוד לטעמו.
מנהלת בית הספר, אישה מבוגרת ובעל ניסיון של שנים בניהול מוסדות חינוך, החליטה לחנך השנה גם את אבא של הוד. הוד מורחק משיעורי התל"ן.
על הלוח של הספרנית בספריה יש פתק עם שמו של הוד ושעות התל"ן של כיתתו. כשבכיתה של הוד מתקיימים השיעורים הנוספים, הספרנית קוראת להוד לבוא ולעזור לה לסדר את הספרים. 3 פעמים בשבוע כל חבריו לכיתה נועצים בו עיניים כשהוא יוצא מהשיעור וכולם נשארים.
לפעמים הספרנית לא נמצאת ובמקרים כאלה הוד יוצא לשוטט בחצר בית הספר. ומה קורה כששיעורי התל"ן מתקיימים בחצר והספרנית לא נמצאת? חבריו קוראים לו להצטרף אליהם, אך פעם אחת כשהוא אכן עשה זאת, שלחה המנהלת את אחת המורות לקרוא לו לספריה, שם הוא שיחק במחשב.
וועד ההורים תומך במנהלת. לטענתם, הם לא רוצים "טפילים". הם לא רוצים ילדים שילמדו על חשבונם. אבא של הוד תוהה מדוע הוא, שלא מעוניין בתל"ן, צריך לממן את חוגי הילדים של חברי הוועד, ובכלל, הוא תוהה לעצמו מי הטפיל האמיתי.
אגב, ליו"ר הוועד של בית הספר יש עמותת חסד. לקראת פסח הוא וחברי העמותה האחרים אוספים אלפי שקלים ומחלקים מאות מנות של קמחא דפסחא לעניים. כל בתי הכנסת בישוב מפרסמים הודעות שקוראות לתרומה ולעזרה לעמותה, כל הישוב משתתף באריזה ובחלוקת המנות.
גם הוד ואביו מתנדבים לעזור. זו הרי מצווה.
הכותבת היא חברת 'נאמני תורה ועבודה' והטור מבוסס על סיפור אמיתי, שפרטיו שונו כדי למנוע את זיהויים של כלל המעורבים.