על הניסים ועל הפחדנות: הנשק הסודי של המכבים

אם מחפשים השוואות היסטוריות לימינו, דווקא אויביה של ישראל הם אלה שנדמים יותר למכבים. אז מה בכל זאת ניתן ליישם מרוחו של מרד החשמונאים בדור שבו הפיל (סימן 4 + מעיל רוח) נמצא דווקא בצד שלנו? מתברר שהרבה מאוד

חדשות כיפה יאיר אנסבכר 19/12/17 15:47 א בטבת התשעח

על הניסים ועל הפחדנות: הנשק הסודי של המכבים
יאיר אנסבכר, צילום: באדיבות המצולם

בימים אלו, שבהם אנו מזכירים את עלילות מרד המכבים, טבעי אולי לנסות ולהשוות בינם לבין הזמן הזה. דווקא בהקשר הביטחוני נדמה שלכאורה יש מעט מאוד מה ללמוד משנת 167 לפנה"ס.
המכבים היו מעטים מול רבים, הם היו דלי חימוש ודלי אמצעים וניצבו בפני מעצמה אזורית שנגדה ניהלו מלחמת גרילה מוצלחת שהלכה וצברה תאוצה ותמיכה, עד שלבסוף הצליחו לא רק לגרש מן הארץ את אויביהם אלא אף להשיג לעצמם שלטון עצמאי .

 אלא שהיוצרות התהפכו: ישראל של שנת 2017 היא זו שנמצאת בתפקיד המעצמה אזורית, בעוד אויביה בשדה הקרב מאז מלחמת שלום הגליל ב-1982, הם כבר לא מדינות אלא שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. הפעם הם אלה שפועלים כנגדה בשיטות של לוחמה א-סימטרית, מכירים את השטח ברמת אינטימיות מעוררת קנאה, מחפשים ולעתים גם מוצאים דרכים יצירתיות ועוקפות כדי להתמודד עם העצמה הצהל"ית המוחצת ומסוגלים להתקיים בפשטות ובצניעות תחת תנאים קשים ולאורך זמן ממושך.

במילים אחרות ופשוטות יותר, אם אנו מחפשים השוואות היסטוריות לימינו, דווקא אויביה של ישראל הם אלה שנדמים יותר למכבים. אז מה בכל זאת ניתן ליישם מרוחו של מרד החשמונאים בדור שבו הפיל (סימן 4 + מעיל רוח) נמצא דווקא בצד שלנו? מתברר שהרבה מאוד.

נחזור למכבים. בתחילת דרכם אמנם לא היה להם הרבה, למעשה הם היו בסך הכל חמישה אחים שגררו עימם אב זקן ונלהב למערה בה הסתתרו בהרי גפנה. הרעיון להכריז על מרד בקנה מידה לאומי ולכונן כאן אוטונומיה יהודית היה נדמה באותם ימים רחוקים (וטרום חנוכתיים) כטירוף מוחלט, כמשהו שאולי רק נס עשוי לפעול. 

מרכבה סימן 4

הפיל של ימינו. מרכבה סימן 4צילום: עופר צידון/פלאש 90

סביר מאוד להניח שגם תמיכה פנים-ישראלית רחבה לא הייתה להם. שהרי מלבד אותם מתייוונים פעילים אשר בחרו בגלוי בצד האויב, ראוי לשאול איפה בכלל היה רוב עם ישראל בימי התרחשות של מה שאנו מכנים " נס החנוכה". כך או אחרת מה שבטוח זה שהוא לא היה פרוש לצדם של המכבים בשדות הקרב. 

איכשהו בכל זאת ולמרות הכל, נס כן קרה לנו ופך שמן כן מצאנו. המרד הצליח באופן פלאי וחסר סיכוי לכאורה. מדוע רק לכאורה? מכיוון שלמכבים היה נשק סודי.

רגע לפני שאחשוף בפניכם את הסוד הגדול נשוב לדורנו. כיום ברור לכל כי ישראל נגררת למלחמותיה החדשות ללא כוונה ובעיקר ללא חשק מיוחד. פרובוקציות כאלה ואחרות של הצד השני (כמו פיגועים, חטיפות או אירועים שעליהם פשוט "אי אפשר שלא להגיב" מבחינה פוליטית) מובילים אותה, בלית ברירה אך באופן צפוי, לעוד מערכה חדשה ועונתית. 

לכלל הצדדים - צה"ל, הקהל בישראל, אוכלוסיית הקהל במדינת האויב ובעיקר לאויב עצמו כמובן - ברור שישראל אינה מעוניינת באמת במערכה כזו, ולפיכך מטרתה הברורה היחידה היא להשיג שקט, לסיים את הסכסוך כמה שיותר מהר ולחזור לשגרת "עסקים כרגיל". אלא שדווקא גישה זו מעודדת את אויבנו לנסות את כוחם שוב ושוב.

המערכות מתרבות והופכות ממושכות יותר ובעלות תוצאות דטרמיניסטיות פחות. במערכות שכאלו יכול האויב הבלתי מובס להמתין בשקט במעבה מערכיו התת-קרקעיים תוך שיגור רקטות וטילים מעת לעת על עבר עורפה הפגיע של ישראל ולאחר מכן לטעון שניצח, ומבחינתו בצדק.

במהלך מבצע "צוק איתן" הדבר הגיע לכדי פרדוקס של ממש, כאשר בעוד ישראל מבקשת שוב ושוב הפסקת אש בתיווך מצרי, הקפיד החמאס להפר אותה באדיקות. 

ייתכן שדווקא הגודל והעצמה הצבאית המוכחת יצרו בישראל תחושה אבסורדית של "מלחמת יש ברירה". הנתונים האחרונים אודות ירידת אחוזי הגיוס לשירות קרבי, אווירה כללית הנדמית כנושבת מן הפיקוד הצה"לי הבכיר של זחיחות ועיסוק תדיר בעניינים ציבוריים ופוליטיים שאינם צבאיים במהותם, חשיבה מקובעת וחוסר יוזמה ויצירתיות מבצעיים במהלך המערכות האחרונות, כמו גם מגמות של השקעה עצומה במערכות טכנולוגיות ואוטונומיות מתקדמות כדי לפעול מנגד ללא סיכון חיי אדם - הם כולם תסמינים של אותה תפיסה.

ישראל חשה עצמה בטוחה במרחב ובטחונה הפך בעיניה למובן מאליו ולעובדה קיימת. לכן אין צורך ואין סיבה להסתכן. כל מלחמה היא מיותרת וכל קרבן הוא קרבן שווא. במצב כזה יש לשאוף בעיקר לשמר את הקיים.

מה לפךהשמן וסגולה פנימית?. אילוסטרציה חנוכה

נס כן קרה לנו ופך שמן מצאנו. אילוסטרציה חנוכהצילום: shutterstock

ברצוני לטעון כי נשקם הסודי של המכבים היה הפחד. נכון, מאז גן הילדים אנו שומעים על גבורתם של המכבים. הם אכן היו גיבורים, אך הגבורה המרשימה שלהם באה כתגובה לפחד וחשש גדולים לא פחות. ליוותה אותם חרדה גורלית לעצם המשך קיומו של העם היהודי.

זה אולי נשמע אבסורדי, אך הפחד, שאנו רגילים כל כך להילחם בו כאויב, עשוי להיות לעתים גם ידיד נאמן. פחדם של המכבים מפני מה שנתפס בעיניהם כגרוע ממוות, הוא שהניע אותם לצאת למלחמה שהייתה נדמית כאבודה. פחדם מהתבוללות מוחלטת, פחדם מכיבוי האור של אחרון הנרות הטהורים במקדש, הפחד להיכשל ולהיות החוליה החלשה והאחרונה בשרשרת הדורות היהודית - הוא שהוביל אותם להצלחה.

כלוחמים מיומנים וחששנים ביותר הם בחרו את נקודות המארב המוצלחות ביותר, את התכסיסים הפשוטים והיעילים ביותר ואת נקודות התורפה הפגיעות והמשתלמות ביותר בגוף צבאותיו של אנטיוכוס. דווקא כאשר חששו מן הבאות, פעלו המכבים היטב בדרך כלל.

אשרי העם שמפחד תמיד

"מי שמאמין לא מפחד", טוען אייל גולן בשירו, ואילו אני טוען כי מי שמפחד כנראה גם מאמין. במבט לאחור ההיסטוריה תמיד נדמית כגוש אחד מעורבב של אירועים, אלא שעלינו לזכור כי כל מה שיש לנו כיום, כבר היה כאן בעבר ולצערנו גם אבד (פעמיים).

מדינת החשמונאים העצמאית הייתה מדינה עם ממשלה ומוסדות ציבור, צבא ומערכת משפט משלה, ממש כמו היום. יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר אסור לנו לשכוח שחזרנו לכאן בשלישית באורך פלא מגלות ארוכה כתהום. עלינו לזכור את הזחיחות שפקדה את החשמונאים לקראת סוף ימי מדינתם ולהתחיל לפחד ברצינות.

זהו אותו הפחד מלא להיות טובים מספיק, לא להיות מוכנים מספיק וגם  לא להיות מוסריים ומאוחדים מספיק (כישלון שבגללו איבדנו את עצמאותנו בפעמים הקודמות).

הפחד צריך להיות תמיד לנגד עינינו. זהו לא חלילה פחד משתק או מקפיא, אלא פחד ממריץ ומחייה; פחד הממלא את כולנו בתחושת אחריות כבדה, ופוקח את עינינו למה שמכינים אויבנו ברגעים אלו מעל ומתחת לפני השטח על גבולותינו והרחק מהם; פחד המלכד את כולנו ומדיר שינה מעינינו כתוצאה מן המחשבה על כך שמישהו מאיתנו חלילה יפגע; פחד שמתייחס לכל אויב כאויב ראוי חזק ומסוכן וממילא גורם לנו להתכונן לעימות הבא במלוא הרצינות, היצירתיות והנחישות. 

זהו פחדם של המכבים, הפחד ששומר עלינו גיבורים. 

הכותב הוא מרצה, סופר ואיש חינוך

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן