השבוע פורסם בחדשות וברשתות החברתיות סרטון של צלף בצה"ל היורה בערבי שמתקרב לגדר ברצועת עזה ונורה.רקע שומעים את חברו, שמסריט את האירוע וצוהל כאשר פורע החוק נורה ואף מקלל בקול ומתלהב "איך הוא עף באוויר עם הרגל".
בסרטון נעשה שימוש כהוכחה לכל ארגוני הקרן החדשה עד כמה הצבא אינו מוסרי וב'שוברים שתיקה' הגדילו לומר "אותו צלף נושא את האירוע בתוכו וחוזר אחר כך לחברה הישראלית עם יותר אלימות", לשיטתם, הליכה לצבא פוגעת בחברה הישראלית ומסכנת את ערכי הדמוקרטיה.
ונשאלת השאלה מה דעת התורה בנידון? כמו כל דבר בצה"ל, התשובה מתחלקת לשלושה חלקים: המעשה, היחס הנפשי האידאלי, ובפועל.
למעשה היה צריך לירות באויב שהתקרב לגדר, משום שהוא סיכן את ריבונות ישראל, וצה"ל אכן גיבה את החייל לאחר שהאירוע תוחקר.
היחס הנפשי האידאלי מצד התורה שנוי במחלוקת. האם יש לשמוח בנפילת האויב או להדבק במידות ה' שאינו שמח על איבוד אף בריה (כך סובר הרב גורן בספרו 'משיב מלחמה' ח"א שער א'). למעשה נראה שיש לשמוח, וכן כתוב מפורש במשלי "באבוד רשעים רינה", במיוחד כאלו רשעים שנלחמים בנו ומסכנים את חיינו.
המלאכים אכן לא אמרו שירה כשהמצרים טבעו, אם עם ישראל שר, ואת שירת הים אנו אומרים בכל יום "מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ומבחר שלישיו טובעו בים סוף", וכן בשירת דבורה שמשבחת את יעל על הריגת סיסרא "והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו, בין רגליה כרע, נפל, שכב, בין רגליה כרע, נפל באשר כרע שם נפל שדוד", אנו רואים פירוט נרחב ושמחה, בנבואה שנכתבה לדורות איך בדיוק ההריגה של האויב התבצעה.
בפועל, הצהלה של מצלם הסרטון 'לא נשמעה טוב' לחלק מהשומעים, אך בגלל שהוא עסוק במצווה, יש לדון אותו על פי האמת, שהשמחה הייתה על כך ששמר על עם ישראל ולא על כך שאדם נורה.
במשך שירותי הצבאי בגולני לא ראיתי אף אדם שנהנה מהרג או שיש לו תאווה כזו. מדובר בנערים בני 19 עם אחריות כבדה על הכתפיים, שלפעמים נכנסת בהם רוח שטות של צחוק או קללות, אך היא אינה העיקר, מה שנמצא אצלם לרוב בתודעה הוא שהם מגנים על עם ישראל ולכן הם מתגייסים לצבא ואף מוכנים לחרף את נפשם, ועל זה הם שמחים גם בנפילת האויב. זה טבעי, מוסרי ולחלק השיטות גם מידה טובה. צריך להתייחס לעיקר ולא לתפוס את הטפל. צילום הסרטון כשלעצמו והפצתו אכן היה מיותר ולא אחראי.
שנזכה לגבורה שלמה ממקורה של תורה.
הכותב הוא סרן במילואים