חדשות כיפה

נקודה לדיון: האם עצם העובדה שיש "חינוך דתי" היא הגורם לעזיבת הדת?

45% שגדלים בציונות הדתית מגדירים עצמם כלא דתיים. הנתון הזה לא נתן מנוחה לרב אילעאי עופרן, שבדיקה דומה במגזר הערבי העלתה אצלו את השאלה, "הייתכן שחלק מכישלונה המדהד של מערכת החינוך הדתית הוא עצם קיומה?"

הרב אילעי עופרן

צילום: באדיבות המצולםהרב אילעי עופרן

אני כותב את הדברים בדחילו ורחימו, כי אם יש שחר לספקולציה הפרועה שאני עומד לכתוב כאן, אז צריך לחשב מסלול מחדש.

כבר כמה ימים שאין לי מנוחה בעקבות הנתון העצוב שפורסם השבוע – רק 45%% ממי שגדל במשפחה דתית, מגדיר עצמו בבגרותו כ"דתי". אפשר לתקוף את המתודולוגיה עד מחר, אבל ישבתי כמה שעות מול נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס (מחולל הלוחות שם מומלץ ממש), ואלו אכן הנתונים שחוזרים על עצמם כמעט בכל שנה מחדש. חד וחלק.

לא יכולתי להתאפק ובדקתי מה המצב אצל הערבים בישראל. אותו סקר, אותו מחולל לוחות. גם אצלם 4 רמות של דתיות (מ"מאד דתי" ועד "לא דתי"), אבל נתונים אחרים לגמרי – 75% ממי שגדל במשפחה דתית מגדיר את עצמו כדתי בבגרותו.

בתוך ענן המחשבות המייסרות על כישלון מערכות החינוך שלנו, ניסיתי לחשוב מה ההבדל בין החינוך היהודי לחינוך הערבי בישראל?
היהודים בישראל מחולקים ל-3 זרמי חינוך שונים: ממלכתי, ממ"ד וחרדי. החמ"ד עצמו מחולק לכמה וכמה תתי זרמים – מהלייט או המשלב ועד החרד"ל והתתמ"ד. שנים ידענו שההפרדה הזו קריטית להצלחת החינוך, עד שחשבתי שהמילה "סרוגים" נגזרת בכלל מהמילה "סגרגציה". אבל הנתונים מראים שזה לא ממש עובד.

הערבים לעומת זאת לומדים רובם ככולם בזרם אחד – החינוך הערבי. לא רק שאין חלוקה לזרמים ותתי זרמים, הם בכלל לא בני אותה דת – נוצרים ומוסלמים לומדים יחד באותו בית ספר ובכל זאת שלושת רבעי מתוכם ימשיכו באותה רמת דתיות שבה גדלו.

לפני שנה הזדמן לי לבקר בבית ספר תיכון ערבי באחד היישובים בגליל. שאלנו את המנהל איך מסתדרים בבית ספר שהתלמידים בו הם בני דתות שונות, ותשובתו הייתה פשוטה – "שעתיים בשבוע מוקדשות ללימודי דת, כל תלמיד לפי הדת שלו, ומעבר לזה בית הספר בכלל לא מתעסק בזה. חינוך דתי זה אחריות של ההורים".

שואל בכנות, לא בהתרסה – הייתכן שהמנהל הערבי פשוט צודק: חינוך דתי הוא אחריות של ההורים והניסיון למשטר אותו במסגרת בית ספר גורם יותר נזק מתועלת?

ידי רועדות כשאני כותב את המילים האלה, אבל אכתוב ולו רק בשביל הדיון והבירור – הייתכן שחלק מכישלונה המדהד של מערכת החינוך הדתית הוא עצם קיומה?

צריך להבחין בין "יראת שמים", "שמירת מצוות" ו"דתיות". "יראת שמים" היא אמונה פנימית ותחושה קיומית, "שמירת מצוות" היא ברובה מעשים והתנהגות, ו"דתיות" היא בעיקר שיוך חברתי.

המציאות היא שאין חפיפה בין המושגים הללו – יש יראי שמים שאינם משתייכים לחברה הדתית, יש דתיים שאינם שומרי מצוות, ולא מזמן סיפר לי חבר שהוא אמנם "שומר מצוות", אבל אין בו שום יראת שמים. בעולם מתוקן – יראת שמים אמורה להוביל לשמירת מצוות, ושמירת מצוות משייכת אותך לקבוצת הדתיים. זה גם בערך סדר החשיבות – הגנוטיפ הוא יראת שמים, הפנוטיפ הוא שמירת מצוות, הדתיות היא תוצר לוואי.

החינוך הדתי עובד בדיוק הפוך – מרב תשומת הלב מושקעת בסממני הדתיות – כיפה וציצית, שרוול וחצאית. קצת פחות בשמירת מצוות. כי רוב המחנכים מבינים שבגיל 17 אי אפשר לדרוש מאדם להתפלל, אבל בהחלט אפשר לדרוש ממנו לחבוש כיפה. על יראת שמים כמעט לא מדברים.

זו לא ביקורת. הרבה יותר פשוט לחנך ל"דתיות" והרבה יותר קל לפקח על "שמירת מצוות". אבל ערכם של שני אלה מוטל בספק כשאין בצדם יראת שמים. העניין הוא ש"יראת שמים" היא מושג כל כך פנימי ומופשט, שספק אם בכלל אפשר לדבר עליו, לחנך אליו או להנחיל אותו.

אשה חכמה אמרה לי פעם שחינוך ילדים זה 5% דוגמא אישית, 5% לימוד והקניית הרגלים ו-90% תפילות שהחינוך יצליח.
ואולי בעצם זה סוד העניין – ההבנה שחינוך ליראת שמים תלוי בהרבה תפילות וסייעתא דשמיא ולא מצוי באמת בידיו של המחנך, היא עצמה עיקר החינוך ליראת שמים.

לקריאה נוספת
  1. טפשות אינטליגנטית

    בושה לקבוצת יבנה

  2. ערבים זה הטופ! חרדים זה פאסה.

    הרב עופרן, אני שואל בכנות, האם לא כדאי להסתכל על חברה נוספת שחיה לצידנו ודומה לנו בהרבה מהחברה הערבית?
    מתוך חווית הילדות והנערות שלי (חייתי בחברה דתית לאומית בורגנית קלאסית של הימים ההם) ומתוך ההסתכלות שלי בתלמידיי (בני החברה הדתית לאומית בורגנית קלאסית של ימינו) אני חושב שאכן אחת התשובות נעוצה בחינוך בבית. בהרבה בתים דתיים לאומיים ההורים מציבים סדר עדיפויות ברור (מעבר לכך שמתמטיקה ואנגלית חשובים לאין ערוך ממקצועות הקודש)- אנחנו קודם כל ישראלים ומעורים בתרבות הזו ולאחר מכן אנחנו שומרים מצוות.
    כמורה, כיצד אני יכול לתת לתלמיד חינוך דתי כשהוריו מבקשים לתת לו חינוך שאינו כזה?!
    במקום ללכת וללמוד מהערבים אני הייתי הולך ללמוד קצת מהחרדים (אני יודע, זה לא פופולרי). אני חושב שמערכת החינוך שלהם היא ממערכות החינוך המוצלחות ולא רק בהיבט של נשירה (נראה לי בסביבות 10%, מרשים לא?!)… איני חושב שאנחנו צריכים לעבור לחינוך החרדי אבל אנחנו חייבים להסיק מסקנות וללמוד מהם דבר או שניים על איך מחנכים לחיים של אהבת תורה ויראת שמים.
    אני חייב להודות שאני נבוך מהמצב של החינוך הדתי. אנה אנחנו באים? כרגע אין לי תשובה ואני מקווה שהתלמידים לא ישאלו אותי.

  3. אמנם נקודה מענינת למחשבה אך לא להשוואה

    יש הרבה מה לומר ולדון בבעיות החינוך והנוער הדתי אבל ההשוואה לדתיות המוסלמית אינה במקומה לדעתי משום שאי אפשר להשוות את המערכת הדתית היהודית לזו המוסלמית.לנו יש תריג מצוות שמקיפות אותנו באופן אימננטי מתמיד.למוסלמית למיטב יגיעתי יש הרבה פחות מחויבויות מעשיות דתיות.הגתיות שלהם מתבטאת יותר בצדדי ההשקפה הרוח והחיבור לטקסטים וכמובן התפילות שתופסות מקום משמעותי בעולם הדתי המוסלמי.נקודה נוספת צריך להשוות לא רק את אחוז הנשארים דתיים אלא מלכתחילה כמה מגדירים עצמם דתיים במגזר הערבי בישראל.נדמה לי שהאחוזים נמוכים יותר .
    ועוד תובנה- הענין לעניות דעתי הוא אותנטיות ואמיתיות ודוגמה אישית לא מעושה ומלאכותית.הנוער נשאר ימני וחברתי רק לא דתי אולי כי הוא את עולם המבוגרים שמסביבו בטלטלה דתית לא פחותה מטלטלת ההתבגרות שלו עצמו

  4. בהחלט אפשר לחנך ליראת שמיים, וזאת חובתנו

    כאמא, כמו שחשוב לי לפתח את העולם הריגשי של ילדי, החברתי, המודעות שלהם וכו…
    ואני לא אומרת שזה עולם פנימי אז אין לי גישה אליו,
    אותו דבר העולם הרוחני שלי חי ומשמעותי לי, הוא השפה בבית, וכמובן אני מדברת עם הילדים עליו.
    גם כמורה זה חלק משמעותי בדיבור עם התלמידות.

    אולי השאלה היא כמה יראת שמיים זה חלק מהמושג שלנו כמבוגרים?
    להשוות אותנו למוסלמים, זה הסתכלות חיצונית על סממנים דתיים, ולא התעמקות במהי עבודת ה'.

  5. איך מחנכים לתפילה?

    הבאת בדבריך דברי אשה חכמה שאמרה ש90% מהצלחת החינוך היא תפילה…
    זו בדיוק השאלה. איך מחנכים את הנוער להתפלל על ילדיו שישארו דתיים???

    ואגב חבל שפספסת את העיקר והוכחת שוב שהכישלון יתום!

  6. תגובה - כנסו

    אני מחנך בתיכון ירושלמי מבוקש ומאוד ליברלי שכמעט לא לוחץ לקיום מצוות ומנהליו כמעט לא מדברים על יראת שמים ושיחות כמו בישיבות התיכוניות אלא מדברים הרבה על ציונות והומניזם ובכל זאת חלק ניכר מסיים ומוריד את הכיפה . למרות לימוד במערכת של כ12 שעות שבועיות בגמרא תורה משנה וכ"ו הכל טכני והתוצאות עגומות והתחושה שלאף אחד לא ממש אכפת לא לחמד לא להנהלת ביה"ס ואולי גם לא להורים העיקר שיש בגרות והחברה ציונים ואנשים טובים

  7. לבטל את המבחנים/הבגרות בלימודי קודש

    לדעתי חלק מהבעיה היא העובדה שמתייחסים ללימודי הקודש כמו ללימודי חול. העובדה שעל שניהם יש בגרות הדבר גורם לשנאת הלימודי קודש ולמיאוסו. מכאן מתגלגל הנושא של הלימוד למאוס ומזלזלים בו.
    אני מבקש להוציא את לימודי הקודש מהלימוד לבגרות וכך נוכל להתרכז בלימוד לשמה. הרמה אולי תרד אך המחיר שווה. בשעות הלימוד נוכל להתרכז בהקניית יראת שמים ועוד.

  8. בוא נבטל הענקת הסמכה לרבנות לכל מיני כותבי טורים בשקל

    רב בישראל אומר את הדבר הבא: בוגרי החינוך הסרוג עוזבים אותו, אז בואו נבטל את הזרם הממלכתי-דתי, ולראיה נסתכל על… ערבים! יופי, נחמה. יכולת להקריץ דוגמה עוד יותר הזויה? אכן כן, הבעיה היא בחינוך, אבל לא של הממ"ד, אלא שלך.

  9. למגיב 2 - הנתונים שלך מוטעים

    לא יודע מהיכן לקוח הנתון של 45%
    אבל הנתון של 10% נשירה בחינוך החרדי הוא הערכת חסר גדולה.

    התשובה לרב עופרן היא שיש עוד משתנים בדיון.
    להיות סרוג זה קשה מאד. יש המון דרישות מעשיות – גם לקיים מצוות וגם להיות מעורב בחברה הכללית, גם תורה, גם צבא, גם מדע, לא קל הרב עופרן !

  10. היתכן שהבעיה בכיפה הסרוגה הוא עצם קיומה?

    כמו שמה שכתבתי בכותרת הזוי. כך מה שאתה כותב.

    הבעיה זה עצם החינוך הדתי? לאן הגענו? אנשים – חכמים – מאבדים את שפיותם.

  11. מסכים עם תגובה מספר 2 - למה להביט בערבים ולא בחרדים ומוסיף:

    יש המון סיבות שיכולות להוביל לעזיבת הדת. ברשותך אמנה כמה מהם: 1. סגירות יתר. 2. פתיחות יתר. 3. צבא מעורב. 4. ניתוק מהחברה. 5. חשיפה מוקדמת מידי. 6. חשיפה מאוחרת מדי. 7. אין חינוך לאהבת ה' ויראתו. 8. טראומות ילדות…
    אבל מה הפתרון? מדוע אצל החרדים כל הנ"ל פחות קיים?
    נראה לי שהמפתח הוא 1. דוגמא אישית, מה התורה בשבילי? וממילא איך הילדים שלי יסתכלו על התורה. 2. שליחות: אם יש לי שליחות בחיי, ואני חי אותו ממש אז ילדי יהיו יותר מחוברים. אם חיי הם חיים סתמיים שכחלק מהם אני גם שומר מצוות אז ממילא יתכן שילדי ימשיכו באותו קו – כלפי מטה. שליחות יכולה להיות במקום מגורים, בעבודה, בשכנות, בתרומה ובכל מקום אחר, אבל שזה יהיה מרכזי בחיים ושזה יבוא מתוך זה שאתה דתי – שאתה מחובר לקב"ה ולתורתו ולא מהצד. ואגב זה כלל לא סותר פתיחות

  12. אתה 100% צודק ותיבדקו את זה יותר לעומק ותראו

    ועובדה זאת אפשר לראות אצל כל החוזרים בתשובה שלא קיבלו חינוך דתי והחופש הזה נתן להם לבחור באמת . בקיצור צריך לתת בסיס טוב ולהתפלל חינוך וחפירה גורם אנטי

  13. יראת שמים

    כמו שאומר ר' צדוק – הכל בידי שמים, גם יראת שמים..

  14. דברים נכונים, אבל הנקודות העיקריות נעדרות.

    שתי הבעיות העיקריות הן החינוך הנפרד, והגדרת החינוך הדתי לבנות דרך אורך החצאית ולבנים דרך לימוד גמרא, מקצוע שלרוב האנשים אין את מה שצריך כדי להצליח בו, קל וחומר להצטיין בו, באינטנסיביות של ישיבה, אבל כחומר לבגרות. ומי שנכשל בה עף.

  15. כתבה מוזרה

    רב מוחלט של ערבים מוסלמים דתיים בלי שום סבלנות לדרך אחרת , נישואין בגיל מוקדם ונשק ואלימות נגד שונה. אבל דתיות שלהם כנראה לא עמוקה כי כמו שכתבת הם לא לומדים הרבה על הדת שלהם. אם הסביבה הייתה שונה גם התוצאה הייתה שונה.
    ובכנות איך להכניס ילד דתי לחינוך חילוני כשהוא נוגד השקפה והלכה? והבנתי ש50% ששיפור ניכר בהשוואה למה שהיה לפני 50 שנה אז כנראה ציבור עלה על דרך מלך.

  16. אבל

    החבר'ה מגדירים עצמם כלא דתיים . ולפי מה שכתבת זה בסדר כי הם יראיי שמיים וכן שומרי מצוות אבל הם לא רואים עצמם חלק ממגזר. וזה בסדר

  17. מאמר אדיוטי, החרדים הם דוגמה שהנטישה שם הרבה פחות גדולה

    מאמר שברורה מטרת כותבו הניאו רפורמי

  18. השפחה בישה של הדור רק גדלה וגדלה

    נראה לי שכאן טמונה התשובה

    אבל זאת הולך להיות דיון ארוך וגדול

תגובה חדשה

האימייל לא יוצג באתר.

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

שכחת את הסיסמה? לא נורא!

הכנס את כתובת המייל שלך ונשלח לך קישור ליצירת סיסמה חדשה