נפתלי בנט במאמר מיוחד: "לצאת מן החרדה ולשקם את האמון"

בחודשים האחרונים הבנתי. החלקים השונים בעם ישראל - החילוניים, הדתיים, החרדים, אנשי הימין, אנשי השמאל - כולם מצויים בחרדה.

מהי מהות אותה החרדה? הפחד שהצד שכנגד מנסה להשתלט על הזהות שלך בניגוד לרצונך. היה רגע מסוים בו נפל לי האסימון.

לפני כמה חודשים ישבתי לקפה עם שותפיי להקמת ‘סאיוטה׳, חברת הסטארט-אפ שלנו. את החברה ייסדנו ליאור גולן, בן אנוש, מיכל צור ואני. הסיפור מוכר: בשנת 1999 הקמנו סטארט-אפ בתחום אבטחת תוכנה לבנקים, נכשלנו ונאבקנו, התאכזבנו ושוב, עד שלבסוף הצלחנו, ומכרנו את החברה, מה שנקרא "אקזיט".

ארבעתנו עברנו יחד שנים קשות ביותר במהלכן הפכנו לחברים של ממש. בלב ובנפש. בעמדות - אני ימני, שלושתם בעלי עמדות שנעות בין מרכז-שמאל לשמאל. ‎מעולם זה לא הפריע. להיפך, זה רק הכניס עניין, הומור וקצת "פלפל" לחיים.

שלושתם ציוניים גדולים. ליאור שירת שנים ארוכות כאיש מוסד, בן בסיירת מטכ"ל ובמודיעין, מיכל בשב"כ, וכל אחד מהם מוביל כיום חברת הייטק גדולה בשווי מצטבר של כ-2.5 מיליארד דולר. רק אני "הכבשה השחורה" שעזב לפוליטיקה..

הם תורמים המון להכנסות המדינה, למעמדה וליצירת מקומות עבודה בישראל. הם אינם צריכים להוכיח את הפטריוטיות שלהם לאיש. פעם-פעמיים בשנה אנחנו נפגשים לארוחה. לשמוע מה קורה אצלם ולקנא. מה חדש במשפחה. אתם יודעים. הפעם היה שונה.

"נפתלי, אנחנו מרגישים דחויים. לא רצויים במדינה. מרגישים שרוצים לקחת לנו את כל מה שחשוב לנו במדינה: דמוקרטיה, מערכת משפט, וגם במערכת החינוך עם כל ההדתה". "מה הדתה", השבתי, "אל תקנו את הקמפיין פייק הזה. ומי בכלל רוצה לדחות אתכם?!"

לא הבנתי. הלוא כמי שעומד בראש מערכת החינוך אני יודע באמת ובתמים שאין שום הדתה במערכת החינוך. אפילו טבעתי מונח לשון: "הדתה-שמדתה" כשהחל הקמפיין השקרי נגדי. אבל זה לא עיתון "הארץ" כאן. זה ליאור, מיכל ובן. הם אמיתיים. אמשיך להקשיב.

"ומבול החוקים האנטי דמוקרטיים שלכם. כל יום קמים לעוד חוק, עוד יוזמה שמנסה לפגוע בבית המשפט העליון ובשלטון החוק. אבל הכי גרוע - לא רק שאתם מנצחים, אתם גם חייבים לדחוף לנו אצבע בעין. לצחוק על אנשי 'האליטות הישנות', לרדת עליהם". שתיקה. "קשה לנו מאד. החיים החומריים טובים. בהייטק הולך טוב. אבל האווירה היא של כיבוי אורות. חבל, המדינה תאבד את כל האנשים הטובים האלו".

הסברתי את עמדותיי, כמובן, ואת המציאות כפי שאני רואה אותה, אך יצאתי מן הפגישה עם תחושה קשה והרבה מחשבות. ליאור, מיכל, בן ואנשים כמוהם, כנראה לעולם לא היו מצביעים עבורי בכל מקרה. אבל זה לא העניין בכלל. הם חיים כאן בארץ שלנו והם מרגישים נרמסים.

ואני זוכר איך זה הרגיש להיות נרמס. בתקופת אוסלו כינו את הציבור הימני "פרופלורים". אחר כך סגרו את ערוץ התקשורת הימנית היחידה, ערוץ 7, וזה עוד בתקופה שהתקשורת נשלטה באופן מוחלט על ידי השמאל. בתקופת ההתנתקות דרסו ועקרו את מתיישבי גוש קטיף בלי הרבה חמלה או סמפטיה תוך דה-לגיטימציה שלהם. היה אף מי שכתב שההתנתקות נועדה ללמד את המתנחלים לקח, וכך רבים אחרים.

התחושה שהצד שכנגד לא סופר אותך כלל היא תחושה קשה. אז הימין צריך לדעת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. צריך למשול; לא "לנקום בשמאל".

למען הסר ספק: אני מאמין לחלוטין בעמדות שלי. בעניין ריסון האקטיביזם השיפוטי, שלמות הארץ ועוד. לא רק זאת. אני סבור שבמשך 35 שנים, מ-1977 ועד 2013, הימין פחד למשול. הלוא בחסות אותן ממשלות התקיימה המהפכה החוקתית של אהרון ברק, וכן מסירות השטחים השונות, כולל בהתנתקות עצמה.

החידוש של כניסתנו לזירה הפוליטית בשנת 2013 היה שהימין התחיל סוף-סוף למשול. פתאום מנענו שחרור מחבלים רוצחים, ואף אילצנו להשיב חלק ממשוחררי שליט לכלא; מנענו מסירות שטחים; העברנו את חוק משאל העם, חוק ההסדרה וחוקים נוספים; מינינו שופטי עליון שמרנים; שברנו את מונופול "סל התרבות" במערכת החינוך; הוצאנו מבתי הספר את שוברים שתיקה שפוגעים בחיילי צה״ל ועוד ועוד. קידמנו אג'נדה ימנית ברורה. וכל זה קרה רק מאז שנת 2013.

אז אי אפשר לחשוד בי שאני איש שמאל. אבל אסור, כאמור, שמשילות הימין תהפוך לנקמה בשמאל.
יש אנשים שמבלבלים בין משילות אמיתית לבין כותרות רעילות, בין לממש מדיניות שלך במעשים לבין לתקוע אצבע בעין לצד שכנגד במילים.

חבריי מייסדי סאיוטה, ורבים שכמותם, אינם פעילים פוליטיים. הם אנשים רגילים שממש מודאגים ממה שקורה. האם הם צודקים? אינני חושב. אך האם יש צדק מסוים בדבריהם? כן. יש. והעיקר - כך היא תחושתם הכנה. הם לא מתחפשים. כך הם מרגישים ממש.  מרגישים שגונבים להם את המדינה.

הציונות הדתית גם כן בחרדה.

בשנים האחרונות נוצרה תחושה בקרב קבוצות משפיעות בציונות הדתית כאילו צה"ל עובר שינוי רע ומסוכן.

עיקר טענתם: במשך השנים האחרונות השתלטה כביכול על צה"ל אג'נדה ליברלית-פמיניסטית-רדיקלית שחרטה על דגלה לחנך את מדינת ישראל לערכים אלו, באמצעות הצבא.

כך למשל, לדבריהם, יועצת הרמטכ״ל לענייני מגדר (היוהל"ם) מקדמת אג'נדה כזו במסמכים תמוהים ופקודות מוזרות, כך צה"ל מקדם אינספור כתבות בתקשורת על יחידות מעורבות ותמונות של זוג חיילים להט"בים באתר צה"ל, בבה"ד 1 ישנם מגורים ושירותים מעורבים, פקודת הסרת הזקנים למשרתים, הכנסת גופי תוכן של מכוני שמאל רדיקלי, דחיקת רגלי הרבנות הצבאית, אי-קידום דתיים לתפקידי פיקוד בכירים (למשל, במטכ"ל אין אף אלוף חובש כיפה) ועוד ועוד טענות.

החשש של אותן קבוצות היא שצה"ל מזניח את המטרה שלשמה הוא נועד - להביס את אויבינו, ובמקום זאת שם עצמו מחנך ליברלי של הציבור הישראלי. האם הם צודקים? אינני חושב. אך האם יש צדק מסוים בדבריהם? יש. היו בעיות, אך מרביתן טופלו בשנה האחרונה בהידברות שקטה. אך זה לא סותר את העיקר - כך היא תחושתם הכנה. הם לא מתחפשים. כך הם מרגישים ממש. מרגישים שגונבים להם את צה"ל.

הלאה. גם החרדים בחרדה.

הם בתחושה קשה שהמדינה פועלת מולם בשני קולות. מצד אחד אומרים להם: "בואו לאקדמיה. תשכילו. תרכשו מקצוע". מצד שני, כאשר הם מבקשים שייצרו להם כיתות לימוד נפרדות שתואמות את ערכיהם צועקים עליהם: "הדרת נשים! מה, אנחנו איראן כאן? שלטון האייתולות?!".

הם בתחושה שהמדינה רוצה לשנות את זהותם. לחלן אותם. שיפסיקו להסתובב עם כל הבגדים האלה שלהם, שיהיו כמו האנשים ה"נורמליים" כאן.

האם הם צודקים? אינני חושב. אני עומד בראש המועצה להשכלה גבוהה, אין לי שום כוונה לחלן אותם. אני רק רוצה שהם יצאו לעבודות טובות ומפרנסות. אך האם יש צדק מסוים בדבריהם? יש. צעירים חרדים עוזבים את הקהילה. הפרהסיה הציבורית הרבה יותר חילונית היום מלפני 30 שנה. וגם כאן, העיקר - כך היא תחושתם הכנה. כך הם מרגישים ממש. מרגישים שגונבים להם את הזהות.

החילוניים בחרדה.

הנה עבר חוק המרכולים, תיכף - כך מספרים בתקשורת - לא יהיה אפשר לרכוש חיתולים או חלב במכולת ליד הבית בתל אביב. כשנהיה בנסיעה לחיפה וייגמר הדלק, תחנת הדלק תיסגר. והנה באשדוד כבר סוגרים רחובות. במערכת החינוך יש הדתה (כאמור, הדתה-שמדתה) ובאקדמיה מדירים נשים ויוצרים כיתות על בסיס בנים או בנות. שירת נשים בפורומים מסוימים מוחרמת. הצהרות על שינוי הסטטוס קוו, העברת תקציבים לחרדים. החילוניים מרגישים שגונבים להם את חופש הבחירה.

גם הימניים בחרדה.

השבוע פגשתי קבוצת סטודנטים ימניים. הם מסתכלים על האקדמיה הישראלית בעיניים כלות. על מרצים שמתייחסים בבוז לצה"ל כצבא כיבוש. אומרים שסטודנט ימני צריך לחשוש להביע את עמדותיו בכיתה, כי המרצה יעניש אותו בציון. שאי אפשר להתקדם באוניברסיטאות מסוימות במדעי החברה והרוח אם אתה אומר את המילה "ציונות". מרגישים שיש כאן שלטון יועצים משפטיים שקובעים דין לעצמם ומנהלים כאן מדינה נוספת שמבטלת את רצון העם.
הם מרגישים שגונבים להם את העתיד.

גם אנשי השמאל בחרדה.

הכינוי "שמאלן" הפך להיות מילת הגנאי הקשה ביותר בישראל. מי שלא מתייצב מאחורי חוק ההמלצות או החוק הצרפתי מואשם בחמיצות או בחוסר פטריוטיות. הם, שסבא שלהם לחם בפלמ"ח ואיבד חברים במלחמת העצמאות מואשמים באי אהבת הארץ.

חשים שהמגדלור של ישראל, בית המשפט העליון, עומד תחת מתקפת דה לגיטימציה. שאנו קרובים לנקודה בה איננו עוד דמוקרטיה. חשים שבשם "שלטון הרוב" משכיחים את הצד השני של משוואת הדמוקרטיה: מניעת עריצות הרוב, ושמירה על זכויות היסוד של האזרחים. כן, גם הם מרגישים שגונבים להם את המדינה.

https://www.facebook.com/NaftaliBennett/photos/a.656000644421607.1073741830.396697410351933/1680173522004309/?type=3&permPage=1

אז כולם בחרדה שהצד השני מביס אותם בקרב על הזהות הישראלית והאישית שגיבשו לעצמם. ממה זה נובע? לדעתי, זו תוצאה מכך שכל צד מייחס לצד השני מניעים שליליים ופעולות שליליות, שונות בהרבה ממה שכוונתם באמת. בגלל שאין אמון, אז פוחדים מכל דבר קטן. כל צד גם בונה לעצמו "קונספציית חרדה" ואז כל ארוע קטן ואף חריג מיד מצדיק עבורם את אותה קונספצייה.

אדגים. הנה "הדתה".

אפתח באמירה הכי ברורה: כשר החינוך של מדינת ישראל אין בי רצון או כוונה להחזיר אף ילד חילוני בתשובה. אסור למערכת החינוך לפעול לשכנוע אף תלמידה או תלמיד בחינוך הממלכתי שיש אלוהים. 
אני אישית בהחלט יהודי מאמין, אך אני מכבד מאות אלפי משפחות שאינן מאמינות.

אין לי זכות לכפות את אמונתי או לחנך לה ואין לי סמכות לכך. חוק החינוך קובע את יעדי מערכת החינוך הממלכתית, ואין שם סעיף על "אמונה באלוהים".

כפי שהייתי נלחם בכל מאודי נגד מערכת שמחנכת את ילדיי לאתאיזם, כך אני מבין את הצד שכנגד.
אז מה כן? להכיר את המסורת שלנו ולאהוב אותה. את חגיה הנפלאים. את המנהגים. מה זה קידוש והדלקת נרות שבת - ולא, בשום אופן לא לחנך מה העונש הנורא למחלל שבת.

להכיר את הרמב"ם ואת ביאליק, את רבי יהודה הלוי ואת ארז ביטון. את דוד המלך ואת יוני נתניהו, את הנביא ישעיהו ואת מאיר שלו. מבחינתי המורשת שלנו היא רצף יהודי-ישראלי מופלא.

אז מה הבעיה? מהיכן נובע החשש מהדתה? כל קבוצה, כאמור, יוצרת לעצמה "קונספציית חרדה" ואז כל אירוע חריג מיד תואם את אותה קונספציה. במקרה זה, קונספציית החרדה על הדתה היא פשוטה: "בנט מנסה להחדיר בכוח תכנים דתיים אורתודוקסים לתוך המוחות של ילדינו".

כך למשל, רק השבוע צ'יקו מנשה, איש תקשורת חילוני והגון, נתקל בחוברת לימוד על הגנת העורף שחולקה לבנו בבית הספר. צריך לרוץ למקלט, לשמור על קור רוח וכיוצא באלו.

אך לתוך הטקסט נכנס גם משפט בסגנון "איש החילוץ הגיע כי הקדוש ברוך הוא שלח אותו" ומיני כאלו.  מיד הרשת רעשה. "הדתה!" צעקו הצייצנים. היה לי ברור מהרגע הראשון שזו חוברת שנועדה לתלמידי הזרם החרדי שאיכשהו התגלגלה בטעות לבית ספר ממלכתי חילוני. תקלה. במערכת של מעל 2 מיליון תלמידים כל יום היו ויהיו תקלות. והיה לי ברור שיש להבין זאת ולא לייצר היסטריה.

אך מכיוון שיש כאלו שבראשם "קונספציית חרדה" הרי שאותה תקלה נקודתית מיד התחברה לקונספציה ואף ביססה אותה עוד יותר.

עוד דוגמא: לפני כמה חודשים מורה בבית ספר ממלכתי לקחה את תלמידיה לביקור לימודי במסגד, כדי להכיר את התרבות המוסלמית. במהלך הביקור, המורה אלתרה והציעה לילדים להתנסות בתפילה, ולהשתחוות. שגיאה ללא ספק. דלפו צילומים של זה לרשת.

הרשת געשה: "השמאל הפוסט ציוני חלחל לעומק מערכת החינוך. השתלטו על עמדות המפתח. אסון. רוצים להעביר את תלמידנו על דתם".

אבל זו בסך הכל תקלה של חוסר שיקול דעת של מורה. מעירים וממשיכים. אך מכיוון שזה השתלב עם "קונספציית חרדה" שעמותות השמאל כביכול חדרו עמוק לתוך מערכת החינוך, הרי שהנה דוגמא שרק מאששת את התפישה.

עד כאן החרדות. כולן אותנטיות. בשונה ממה שחשבתי לפני שנה ושנתיים, הן לא מזויפות. אלו תחושות עמוקות.

אך אינני פרשן. אני שר החינוך של מדינת ישראל. של כל ילדי ישראל. ואני גם מנהיג ציבור משמעותי במדינה שגאה בעמדותיו. האם עליי להפסיק לקדם את ערכיי על מנת שלא לפגוע בצד שכנגד? לא. זו תהא מעילה באמון שנתנו בי. חובתי הדמוקרטית לממש את תפיסותיי.

אז מה עושים? משקמים את האמון זה בזה. מדברים. מקשיבים. מכבדים את הצד השני. מבינים את הצד שכנגד. מבינים את ההבדל בין משילות של הימין לבין נקמה ב"שמאלנים".

משתדלים להימנע מלתקוף את מניעי היריב, אלא רק את טענותיו. מקשיבים למה שהצד השני אומר ונותנים בו אמון מסוים. מדברים בשיח של עובדות ולא רק טענות.

זה קשה. אני, למשל, אינני מלאך. אני בן אדם. כשתוקפים אותי אני תוקף חזרה, ואני יודע לעשות זאת ביעילות.

גם אני תקפתי לא פעם על רקע אישי. גם אני תקפתי את מניעי יריביי. גם אני לא פעם מסרב להאמין למילות יריביי. אבל כשר החינוך וחבר בממשלת ישראל, יש לי אחריות מיוחדת. יותר משל יריביי הפוליטיים באופוזיציה, שגם להם אני מושיט את היד ואומר: העבירו את המסר. התגייסו למען ניפוץ "קונספציית החרדה".

 אותו דבר כלפי כלי התקשורת, יש לכם אחריות לא מבוטלת כמי שמבקרים אצלנו בסלון מדי ערב ופוגשים אותנו במהלך היום בכל מקום.

אגב, לא לכולם מגיע אמון. יש קבוצות מסוימות שממש עובדות סביב השעון ללבות את חוסר האמון. כי זה משרת אג'נדה פוליטית או אישית. מבחינתי, יש שתי אג'נדות שהם מחוץ למרחב הלגיטימציה ואין לי עניין להבין אותם או להכיל אותם: מי ששולל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ומי ששולל אותה כדמוקרטיה. ואלימות פיזית מחוץ לגדר. תמיד.

חברים, אין כאן מתכון לפתרון קסם, כי אין פתרון קסם. יש מחלוקות מהותיות - כמעט קיומיות - לגבי העתיד הרצוי למדינה. אל לנו לעמעם אותם. נמשיך להתווכח בלהט. אמשיך לממש את תפיסותיי כמיטב יכולתי.

נחשוב פעמיים לפני שמגיבים על כל אמירה. על כל מקרה שקרה. לא נראה בכל מקרה יוצא מהכלל כמעיד על הכלל. לא נאמר "כולם מושחתים" ולא "כולם בוגדים".

לא ניתן לרגש הכי קמאי שבנו, לראות באחר גם טועה וגם במזיד, ובעצמנו גם צודקים וגם צדיקים. אני אישית מתכוון לתת הזדמנות לקצת פחות שיסוי וקיטוב, יותר ענייניות ועובדות ואולי אפילו מעט אהבה.