מקום המדינה בבוקרם המוקדם של ימי ראשון מיליוני ישראלים מרוב גווני האוכלוסיה עשו את דרכם, כל אחד בתורו, לבסיסי האימונים בפיקודים השונים כדי לשמור על כשירותם ובתוך כך על חוסנו וחוזקו של צה"ל.
המילואימניקים מזמן מהווים את עמוד התווך בהכרעת מלחמות וכותבי ההסיטוריה יודעים להכיר בכך. מספר דוגמאות שנחרטו עמוק בזיכרון הישראלי והבינלאומי ימחישו את העובדה הזו.
הגדולה מכולן, כיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. מערך המילואים הירושלמי וחטיבת צנחנים במיל' היו אחראים לתמונות של חיילי צה"ל בכותל המערבי, בקבר רחל ובמערת המכפלה. כאשר הרב גורן תקע בשופר התאספו סביבו בדמע קיבוצניקים, דתיים ובני ישיבות כולם מילואמניקים.
במלחמת יום כיפור היה זה מערך המילואים שהכריע את המלחמה. כולם התאחדו למשימת הדיפת צבאות ערב מתוך סידורי התפילה ושגרת קדושת היום.
כך גם בחומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. תמיד מערך המילואים היה בתמונה והורכב מפסיפס ישראלי חסר תקדים. לדעתי מערך המילואים משקף בצורה הטובה ביותר את הערך החינוכי הגדול, והוא שמירת המוטובציה להגן על מדינת ישראל למרות שסדר היום האישי לא תמיד מסתדר עם המציאות בשירות הצבאי. הפיכת החובה לשרת בזכות לשרת, היא ההצלחה הגדולה שבאה לידי ביטוי במילואים.
בחודשים האחרונים אנו עדים לכתבות שמקדמים גורמים שונים במטרה למנוע שינויים שנעשים לטענתם בצה"ל בנושאי יהדות (תודעה יהודית) וטשטוש עניינים מגדריים (גדודים מעורבים, שילוב לוחמות). לצד פרסומים אלה ישנה תופעה חדשה של סיקור הקרעים ותחושת הפילוג בעם. צריך לומר ביושר, הקמפיינים האלה אמנם העלו לסדר היום מחלוקת חריפה (ואולי מוצדקת), אך הם השכיחו את היתרונות של צה"ל ומערך המילואים כגורם מאחד שלפחות לפי הרגשתי היה חף ממגמות תרבותיות שנויות במחלוקת.
2 דוגמאות מהשבוע האחרון- בכלי התקשורת התפרסם בימים האחרונים סקר שהמסר העיקרי שעלה ממנו הוא שעם ישראל מרגיש מפולג. בנוסף לכך קראתי מאמר של עורך 'בשבע' עמנואל שילה שבו הוא התייחס למגמות השליליות של צה"ל. ואני, חזרתי משירות מילואים בן שבוע והרגשתי שהמציאות שחוויתי היא הדבר האחרון שדובר עליו בסקר ובכתבה ולא הבנתי מדוע אין לה כמעט ביטוי בכתבות ומאמרים כאלה ואחרים.
ראיתי מילואמניקים מכל הקשת החברתית של ישראל ניצבים ביחד לשבוע ימים במדים אחידים שמסמלים את צבע השלום. מתגברים על פערים תרבותיים ומנטליים, מתנתקים מהסמארטפון, מהמשפחה ומהעבודה ועובדים קשה מאוד כדי לשמור על מדינת ישראל מאוחדת ומאחדת. כשרצינו להתפלל שחרית מנחה וערבית התפללנו. כשבקשנו לכבד ולשמור על אווירה טובה שתכבד את היותנו דתיים - עשינו זאת בחוש הומור כחברים וזה עבד. התפללנו במניין בכל תפילה ואפילו אימונים נדחו בשעה כדי לתת לנו להשלים את התפילה. כל זאת כשרוב חברינו ומפקדינו כלל לא רואים את עצמם כדתיים.
מדוע אני מוצא לנכון לציין עובדות שבעיניי הן כל כך טריוויאליות? מכיוון שהצעירים הדתיים היום, שניזונים מכלי התקשורת, עלולים בטעות לפחד מהיכולת שלהם לבטא את אמונתם בצה"ל דווקא בגלל אותם קמפיינים היוצאים נגד תופעות פסולות שמתקיימות בו.
חשוב לשמור על איזון בסיקור המציאות, אחרת זהו עוול לכל הטוב שהמסגרת הצה"לית מציעה. אם עד לפני 20 שנה צעירי הציונות הדתית בקושי שירתו מחוץ למסגרות ההסדר בגלל אי היכולת לשמור על זהותם הדתית, אין היגיון בכך שדווקא כיום כשהמצב הרבה יותר טוב הרושם העיקרי מאותם פרסומים יגרום לירידה במוטיבציה שלהם.
בשנת ה-70 למדינת ישראל אנו צריכים לזכור לדבר גם על ההצלחה של צה"ל לשמור על חיי ביטחון ואפילו אחדות. זאת לצד האפשרות והיכולת לנהל ויכוח על סגנון תרבותי בתוך יחידות צה"ל ובמדינת ישראל בכלל.
נדמה שהרב קוק ביטא את השיטה להצליח לחיות יחד ולנהל שיח עם אנשים בעלי תרבות שונה מאיתנו בפירוש שלו על הפסוק בשיר השירים " כלך יפה רעייתי ומום אין בך" שילוב של עין טובה ומודעות ביקורתית למגמות שליליות ברמה הלאומית והאישית. אסור שנשכח את העין הטובה.
הכותב הוא סמנכ"ל פרוייקטים ויחסי ציבור בבית הרב קוק