מאבק למען דמוקרטיזציה של שירותי הדת בישראל והתאמתם לאופי הקהילה שהם באים לשרת, במקביל למאבק כנגד הפרטת מערכת החינוך הממלכתית־דתית – האם אנחנו לוקים בחוסר עקביות? על פני הדברים באמת קיימת סתירה.
דמוקרטיזציה של שירותי הדת, משמעותה היא הפרדה. לא בין דת למדינה, אלא בין המדינה כמממנת את שירותי הדת (כפי שהיא ממנת תרבות וספורט) לבין המדינה כספק הבלעדי של שירותי הדת באמצעות הרבנות הראשית והמועצות הדתיות.
מטרת המודל שאנו מנסים לקדם היא ליצור מצב בו המדינה תכיר בשונות ובמגוון הקיים בחברה הישראלית, וביחס השונה כלפי היהדות בין קהילות שונות, ולפיכך תאפשר לקהילות ולישובים לבחור את רבניהם, לעצב את אופי המקווה, לבחור את ההכשר עליו הם סומכים ועוד.
כחלק מהמאבק הזה שמחנו בהחלטה של ארגון צהר להקים מערך כשרות אלטרנטיבי למערך הכשרות של הרבנות הראשית. החלטה זו באה לאחר שנים רבות בהן הובלנו ועיצבנו את השיח בציונות הדתית ובכך סללנו את הדרך הרעיונית להקמת יוזמות כמו "השגחה פרטית".
תחרות משמעה אפשרויות בחירה, ובחירה משמעה גיוון. חוץ מזה אנחנו מאמינים שתחרות תיטיב עם שוק הכשרות כפי שפתיחת אזורי הרישום לנישואין מיטיבה עם רמת השירות הזה. במודל הזה הרבנות הראשית מתפקדת כרגולטור של שירותי הדת בישראל ולא כספק הבלעדי שלהם. למשל, היא קובעת סטנדרטים לפיהם יוכל גוף כזה או אחר להעניק הכשרים. אך היא עצמה אינה מפעילה משגיחי כשרות ולא נותנת הכשרים.
מעבר לזה, אי אפשר להתעלם מהממד הערכי הכמוס במאבק זה. אנו מתנגדים לתפיסה חסרת סבלנות וכופה – וסבורים כי אזרחי ישראל, ובפרט חברי הציונות הדתית, זכאים שתהיה להם היכולת לעצב את חייהם הדתיים ולבחור מסגרות התואמות את השקפתם. תפיסות חרדיות שקנו להן תפיסה בממסד הדתי והרבני בישראל מנכרות עמדות דתיות אחרות ושוללות אותן, ואין מנוס אלא בהפרטה מסויימת שתאפשר את הגדלת ההיצע הדתי – פשוטו כמשמעו.
לעומת זאת בתחום החינוך אנחנו דווקא מבקשים לחזק את החינוך הציבורי. זה שאינו מסנן, לא על פי מעמד כלכלי ולא על פי השקפה דתית, אלא מחויב לחנך את כל החפצים לבוא בשעריו ומוכנים לקבל על עצמם את כללי בית הספר. לכן אנו פועלים כנגד חוסר האכיפה של משרד החינוך בסוגיית תשלומי ההורים ורשתות החינוך הפרטיות, משום שאלה מתפקדים בפועל כסנן כלכלי.
אנחנו גם מסוייגים מאוד ממוסדות חינוך אליטיסטים המקבלים לשורותיהם רק ילדים מבתים 'חזקים', גם כשלעצמם וגם משום שאלה מחלישים מאוד את המערכת הציבורית. וכן, אנחנו סוברים שאל מול זכות של ההורה לבחור את המוסד החינוכי הטוב ביותר עבור ילדיו ראוי שיעמדו הציווי והמחויבות להיזהר בבני העניים שמהם תצא תורה.
לכאורה, מי שבוחן את הדברים אך ורק במשקפיים של הפרטה אל מול ריכוזיות, יצדק כשיטען שבנושא הראשון אנחנו בעד הפחתת הריכוזיות והגדלת כוחן של קהילות, ואילו בנושא השני אנו תומכים בחיזוק הכוח הציבורי־ריכוזי ומתנגדים לשוק חופשי פרוץ לגמרי.
אולם המציאות מורכבת יותר. תחילה יש להבחין בכך שבמערכת החינוך יש להורים חופש בחירה בין חינוך חרדי, ממלכתי־דתי או ממלכתי. הדבר מובנה מראש ומאפשר בחירה שאינה קיימת כלל במערכת שירותי הדת.
יתרה מכך, גם בתוך כל מגזר, להורה דתי ברוב אזורי הארץ יש אפשרות לבחור בין מוסדות מסוגים שונים, בין מוסד פתוח יותר למוסד חרדי־לאומי. מערכת החינוך מאפשרת בחירה וחופש, ותפקידנו הוא לוודא שהתחרות הוגנת.
עלינו לבדוק שכולם נושאים באחריות החברתית ואינם מנצלים את הבחירה כדי להשתמט ממנה. כמו כן אנו מוודאים שאכן יש הצדקה כלכלית למוסדות חדשים, משום שיתרון הגודל מחייב פתיחת מוסדות מעל גודל מסוים ולא יתכן לאפשר לכל אדם לפתוח מוסד קטנטן שיפגע בסביבתו.
באופן דומה, גם במערך שירותי הדת צריכה להיות תחרות הוגנת עם כללים. למשל, כזו שמחייבת תאגידי כשרות לתת כשרות גם למסעדות הנמצאות במקומות מרוחקים בפריפריה. זה בדיוק תפקיד הרגולטור עליו אנו ממליצים. בכל מקרה, כיום אין שום תחרות בתחום שירותי הדת ולכן הניסיון להשוות בין מערכת החינוך לבין תחום שירותי הדת מוטעה לחלוטין.
יתרה מכך, המשקפיים של הפרטה מול ריכוזיות אינם בהכרח היחידים או הנכונים להתבונן על הנושא. מה אם השאלה המרכזית המעסיקה אותנו היא בכלל לא מודלים של שוק, אלא מה יביא ליותר ערבות הדדית ולכידות חברתית בחברה הישראלית? או מה מחזק את מקומה של היהדות בישראל ומה מחליש אותה?
חברה ישראלית שבה כופים על אנשים את ההלכה (בפרשנותה החרדית) בניגוד לרצונם היא חברה שבה היהדות היא עילה למריבה מתמשכת. השוואה קצרה בין היחס לברית מילה ליחס לאיסור מכירה והצגה של חמץ בפסח ידגים. ברית מילה היא ללא ספק מצווה קשה בהרבה מהימנעות מחמץ בפסח, ועדיין רוב היהודים בוחרים בה, כיוון שהיא לא נאכפת ולא נכפית.
לעומת זאת החמץ, כמו השבת, כמו הנישואין ההלכתיים – מעוררים דחייה, כעס, מאבק ומתח חברתי. החברה הישראלית המשוסעת והמפולגת זקוקה כאוויר לנשימה לנושאים מאחדים. התרבות היהודית יכולה וצריכה להיות אחד מהם. אבל על מנת שהיא תעשה כן חייבת להיות לאנשים אפשרות לבחור את האופן שבו הם מבטאים את יהדותם. אותו קו מחשבה מדריך אותנו גם בתחום החינוך.
חברה שבה ילדים מבתים אמידים זוכים לכאורה לחינוך טוב בהרבה שיהפוך אותם למבוגרים אמידים ולהפך, היא חברה שבוגדת במורשתו של רבי יהושע בן גמלא, עליו אומרת הגמרא שבזכותו לא נשכחה תורה מישראל. היא חברה שאינה נאמנה למה שהיה תמיד קודש הקודשים היהודי – הערבות ההדדית והחובה להעניק חינוך לכלל ילדי ישראל. ובעיקר – היא הולכת והופכת לחברה מעמדית ומעמיקה פערים ושסעים.
אסף בנמלך הוא יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה ותהלה פרידמן היא יו"ר עמיתה בתנועה