חילונים אוהבים לחשוב שדתיים לא שואלים שאלות. בטח לא שאלות שקשורות לאמונה. אני לא יודעת מה קורה במקומות אחרים – אבל בקהילה שבה התחנכתי (אולפנת דרכי נעם, עזרא כפר גנים כבוד, בית כנסת מקור-חיים-הבאנו-שמחת-חיים-מגרמניה) עודדו אותנו לשאול שאלות.
זה התבטא בשיעורי חינוך, בפעולות בסניף, ובסמינריונים חמש פעמים בשנה. דיונים פופולאריים לדוגמא: דת ומדע (קצת לפני זמני), האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים ואיפה הוא היה בשואה. דנו גם במחיית זכר עמלק, ובתיאור הבריאה מול תאוריית האבולוציה (עד היום יש לי מידע לא מועיל במיוחד על ההקבלות בין פסוקים בבראשית לתארוך פחמן-14; אל תשאלו).
שלא תבינו לא נכון, גם לי היו שאלות באמונה והרבה מהן. אלא שבגיל מסוים (ואולי תמיד?) רובן נהיו לא רלוונטיות. לא רלוונטיות מהסיבה הפשוטה שטרם יצא לי להכיר עמלקי, וגם בשואה לא הייתי. אלו סוגיות שלא באמת הייתי צריכה להתמודד איתן, כך שקל לנעול אותן באיזו מגירה ולהמשיך הלאה.
השאלות שהמשיכו להציק, גם בגיל עשרים ומשהו, היו שאלות שקשורות למגזר שאני חלק ממנו ועד כמה הוא מוסרי. דרך היחס לאחרים: נשים (להלן, אני) מזרחים ולהט"בים, למשל. איך אני יכולה להתפלל בבית כנסת שלא סופר אותי? איך אני יכולה ללמוד בבית מדרש שמתעלם, בכוונת מכוון, מהוגים וחכמים ספרדיים? איך אני יכולה להיות חלק ממגזר שמנדה להט"בים?
צריך לומר בכנות, החברה שבה גדלתי גם סיפקה תשובות. בקהילה שלי לא דיברו על הומוסקסואלים, על לסביות או על טרנס ועל בי (א-מיניים, קוויר ואינטרסקס? זה כבר הרבה מעבר לכוחותינו). כשכן דיברו היתה תשובה פשוטה: מדובר במחלת נפש, מסכנים.
ניסיתי להיות ילדה טובה, ולשכנע את עצמי שגם אני מאמינה בזה, אני מבטיחה לכם שרציתי להאמין שמדובר בבעיה התפתחותית-פסיכולוגית, ושאם התורה אמרה שאסור אז זה גם לא בריא ונגד נפש האדם.
אבל משהו התפקשש בדרך. אולי כי הכרתי בחיי מספיק אנשים שמתמודדים עם מחלות נפש – זו אחת ההתמודדויות הקשות והכואבות שיש – וידעתי שלא בזה מדובר. אני יודעת לזהות הפרעות נפשיות ממרחקים, או לכל הפחות ברגע שהאדם שמולי פותח את הפה. לא הצלחתי להאמין שיש קשר בין זה לבין נטיה מינית או זהות מגדרית שונה.
מי שמכיר אותי מקרוב יודע שבגיל עשרים ומשהו עברתי מהפך דתי. אולי מהפך זו מילה גדולה, שלא מתארת במדויק תהליך של כמה שנים. לא אכנס לפרטים (יום אחד אכתוב מניפסט על ישיבות הקו) אבל זה הסתכם בזה שהחלטתי להישיר מבט למראה, להפסיק לנסות לשכנע את עצמי בדוֹגמות, ולנסות לחיות חיים דתיים שיש בהם יותר כנות.
ידעתי שאם אני כנה עם עצמי, אני צריכה להודות שאין לי בעיה אישית עם הקהילה הגאה. להפך, אני נפעמת מהיכולת של אנשים לצאת מהארון ולחיות חיים מלאים כנגד כל הסיכויים, אני מתרגשת מזוגות שמוצאים אחד את השני אחרי שנים של ייסורים, ואני מתפללת (כמו בכל חופה) שיאהבו אחד את השני ויהיו שמחים.
מדוע חשוב לצעוד במצעד הגאווה?צילום: קהילה דתית תומכת
בשנה שבה התובנה הזאת היכתה בי, צעדתי בפעם הראשונה.
לא באמת ידעתי מה אני עושה במצעד, ואני מודה שחששתי. בסוף היה מקסים: צעדתי עם כמה חברות לצד הקהילה הדתית הגאה, עם מוזיקה חסידית, 'מאיזה שבט את?', טישרטים ומדבקות, וזה דמה כל כך להפגנת ימין משנות התשעים שלרגע חיפשתי את זמביש.
מאז עברו חמש שנים. מה שהתחיל כהתארגנות ספונטנית הפך לקבוצה ממוסדת ורשמית במצעד. קוראים לנו "קהילה דתית תומכת" – דתיים ודתיות שצועדים במצעד הגאווה בירושלים, בשם הסולידריות, ההכלה והקבלה של להט"בים דתיים (ולהט"בים בכלל).
שאלת ההלכה. בואו נדבר רגע על סטטיסטיקות ונתונים. קשה לאמוד כמה מהאוכלוסייה הם להט"בים, אבל מקובל לדבר במחקר על 5%. הסטטיסטיקות נכונות לכל המגזרים – גם אצלנו. תחשבו כמה אנשים אתם מכירים – 5% מתוכם הם להט"בים. לא מכירים כל כך הרבה להט"בים? זה כי חברים שלכם בארון.
והם בארון בגללנו. בגלל שכחברה, אנחנו משדרים להם (ואף אומרים במפורש) שהם סוטים, תועבה, חולי נפש. אבל האמת היא שאנחנו יודעים ממחקרים בביולוגיה, גנטיקה, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה שלא מדובר במחלת נפש. משיכה חד מינית היא חלק מהתפלגות אנושית נורמטיבית, ויש לה יסודות גנטיים וביולוגיים. כך שאין באמת מה לדבר על 'בחירה', יש אנשים שהקב"ה ברא אותם כך, ולמי שיש בעיה עם זה - ניתן להתלונן אצל היצרן. איך זה מסתדר עם ההלכה? על כך עוד רגע. אבל לפני הכל אנחנו צריכים להיות ישרים ולא לעוות את המציאות. כמו שלאכול חזיר זו לא הפרעה נפשית, כך גם פה.
ועכשיו השנקל שלי על הלכה. לא תעמוד על דם רעך – מכירים? אני משתדלת להחמיר בזה. שיעור האובדנות באוכלוסייה הכללית עומד על כ-4.6%. אצל הומוסקסואלים ולסביות השיעור קופץ למשהו בין 10% ל-20%, ואצל טרנסג'נדרים מדובר ביותר מ-40%. בני נוער להט"ביים נמצאים בסיכון אובדנות גבוה במיוחד: פי ארבעה מנוער לא להט"בי.
האובדנות הזו אינה גזרת גורל. יש לה קשר מובהק ליחס של החברה, הקהילה והמשפחה. ככל שאדם מרגיש בנוח לצאת מהארון ולהיות מי שהוא, כך רמת הסיכון לאובדנות יורדת, דרסטית.
כשאנחנו קוראים לקהילה הגאה בשמות גנאי, כשאנחנו מנדים לסביות דתיות מהישוב, או לא נותנים להומו דתי לעלות לתורה – אנחנו דוחפים אותם לאובדנות. מדובר בדיני נפשות.
יותר מזה – 'טיפולי' המרה, שרבנים כל כך אוהבים להמליץ עליהם? הם נמצאו כלא יעילים, ואף מסוכנים. יש לטיפולים האלה השפעות הרסניות – הם מעודדים דיכאון, חרדות ופגיעה עצמית, ולכן הוצאו מחוץ לחוק בחלק מהמדינות.
אם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", אנחנו צריכים לגבות את זה במעשים. אי אפשר להתעלל בלהט"בים דתיים, לענות אותם במילים, לעבור על אונאת דברים ואז להתפלא כשקורה אסון. זו אחריותם של הרבנים, וזו אחריותנו כציבור דתי, לדאוג לשלומם של אחינו וחברינו.
אני יודעת שיש עוד שאלות הלכתיות. אין לי פתרונות קלים ונעימים – זה חלק מאותנטיות דתית. אני גם מתעקשת שזה לא מקומי לענות על שאלות הלכתיות שנוגעות לאחרים, כי אני לא המזכירה של הקב"ה (הוא לא משלם לי, בכל אופן), וקיום המצוות של חבריי, בטח מצוות שבין אדם למקום, הוא בדיוק זה – שלהם ולא שלי.
במאמר מוסגר, מאוד מוזר לי שנער חילוני יכול לעלות לתורה בשבת בר המצווה, ולזרום משם לים בג'יפ של אבא. חבר שלי, הומו דתי שחי בזוגיות עם גבר ושומר הרבה הרבה יותר מצוות, לא יכול אפילו להתקרב לבית הכנסת.
אני אחראית אך ורק לדבר אחד: לעיצוב של הקהילה הדתית שאני משתייכת אליה. אני רוצה שזו תהיה קהילה מלאת חמלה ואהבה ורגישות. קהילה שבה אנשים לא מנודים בגלל מי שהם, ציונות דתית שיודעת לפתוח קצת את השורות.
אני רוצה בתי כנסת, ישיבות, אולפנות ותנועות נוער שלא מנדות, שלא מרכלות, שלא גורמות לאחים ולאחיות שלנו להרגיש כאילו הם לא רצויים ולא אהובים. אתם רצויים, אתם אהובים, אתם בניו ובנותיו של הקב"ה, ואנחנו אוהבים אתכם באשר אתם שם.
השנה, קהילה דתית תומכת יצאה בקמפיין שמסביר למה אנחנו צועדים וצועדות. מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו.
הכותבת היא מנהלת פרויקט בחל"צ וממארגנות קהילה דתית תומכת