במשך שנתיים גרתי ברחוב עמק רפאים. מידי פעם בשבתות היינו יוצאים לטיול לאורך פארק המסילה ומגיעים לעיתים עד מתחם התחנה. תחושת חמיצות היתה מלווה אותי כל אימת שהייתי פוקד את המקום בשבתות. חילול השבת שם אינו דרכי. אלא שאינני מעלה על דעתי לכפות על חבריי לקיים אורח חיים כשלי. זה לא מאדיר את היהדות בעיני אף אחד, זה עלול לגרום להם לכפות עליי בחזרה ולבסוף זה לא מחזק את ירושלים בירתנו.
מתחם התחנה פועל כבר מספר שנים בכל ימות השבוע תוך שמירה על סטטוס קוו הודות להיתר שימוש חורג לפעילות תרבות ופנאי. על פי פסיקת בית המשפט לא ניתן להאריך את היתר השימוש החורג מעבר לחודש מרץ 2019. בינתיים המליצה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים לוועדה המחוזית לאשר תב"ע שתאפשר את המשך פעילות המתחם. על החלטה זו החליט חבר מועצת העיר יוחנן ויצמן לערער. המשמעות של קבלת הערעור היא סגירת מתחם התחנה לגמרי. כרגע, הדיון מתבצע בוועדה המחוזית ויצטרך להגיע להכרעה לפני מרץ 2019.
אבל סוגיית מתחם התחנה היא מבחן לסוגיית המאקרו של ירושלים. לכל מערכת בחירות הסוגיות הבוערות שלה. ברמה הלאומית אנחנו מצביעים לרוב לפי תפיסות ביטחוניות ולפי אג'נדת יחסי החוץ והביטחון של המפלגות. בראש סדר היום בבחירות מוניציפליות בירושלים עומד נושא צביון העיר. גם הציבור הדתי נדרש לסוגיה, על אף שלרוב אנחנו מעדיפים לא להידרש לסוגיא.
אלעד מלכאצילום: שרון גבאי
שתי שאלות נשאלות כשעוסקים בשאלה הזו. הראשונה היא מהו צביון השבת בפרהסיה שהיינו רוצים לראות בישראל ובירושלים. ככלל את המרחב הציבורי בשבת אפשר לעצב בשני אופנים: האחד באמצעות חקיקה הקובעת מה מותר ואסור לעשות בשבת, באיזה מרחב מותר חילול שבת ומאיזה סוג וכדומה. החיסרון של חקיקה כזו בהיותה נוקשה, משתמשת בכפייה ומונעת שינוי הדרגתי המתאים למקום ולזמן. האפשרות השניה היא להשאיר את המרחב הציבורי לכוחות השוק.
ברור לכל שהמרחב הציבורי בשבת בירושלים יהיה שונה מזה של תל אביב. אופי העיר ואופי האוכלוסייה גוזרים שיהיו פחות מקומות פתוחים בירושלים בשבת מאשר בתל אביב. בצורה כזו, המרחב הציבורי משקף את מגוון האוכלוסייה המתגוררת בעיר ומאפשר גמישות בהתאם לשינויי הזמן והמקום.
השאלה השניה היא מערכת היחסים בין המגזרים בירושלים. לירושלים אינסוף אתגרים: עיר שממוקמת באשכול חברתי-כלכלי 3 המעיד על עוני. עיר ששליש מאוכלוסייתה ערבית, שליש חרדית ושליש ציונית. עיר שלא מצליחה להגיע לעצמאות תקציבית ועוד. בתוך מארג האתגרים הזה, נמצא גם המתח הדתי בעיר שהוא כאמור הסוגיא המשמעותית ביותר בציבוריות הירושלמית. השאלה היא איזו עיר אנחנו מבקשים לעצב בירושלים, כזו שמדירה את האוכלוסיה החילונית ממנה? כזו שיש בה מיעוט ציוני שאינו ניכר?
ירושלים היא המקום בו החיים המשותפים, הכלה ושיתוף הפעולה הם החשובים ביותר. היכולת לבנות עיר עם עצמאות תקציבית, שגשוג כלכלי ומרקם חיים יציב תלויה ביכולת לשתף פעולה ולהבין האחד את צרכיו של השני. אף אחד לא מבקש מאיתנו, הציבור הדתי, לעודד חילול שבת. מבקשים מאיתנו לשמר את הסטטוס קוו הקיים ולא למנוע מאחרים לחלל שבת באמצעות כפייה. זה הבדל חשוב.
כעת סוגיית מתחם התחנה יצאה מידי העירייה ותוכרע רק בוועדה המחוזית, אבל שאלות כאלו יצוצו שוב ושוב. השאלה היא, עד כמה נשכיל להכיל האחד את צרכי השני. עד כמה נדע לעבוד יחד גם לקראת ואחרי הבחירות הקרובות כי ירושלים חייבת להישאר של כולנו. אחרת היא לא תהיה.
אלעד מלכא הוא חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת "התעוררות"