טרם פתחתי הבוקר את הנייד, וכל הוואצאפ מלא הודעות המתייחסות ליום זה. אי אפשר להתעלם וזו הזדמנות לחשוב ומעט לסכם:
אכן, התקדמנו , השתחררנו ונפתחו בפנינו שערים שבעבר אפילו לא הועלו בדמיון. ההתקדמות בתחום הלימוד בכלל ובתחום התורני בפרט מהווה הישג מרכזי וחשוב של התנועות הפמיניסטיות . די אם אתבונן בסדר היום שלי ואנסה להשוותו לזה של סבתי האהובה. אני יושבת מול מחשב עם משימות תוכן שכולן קשורות ללימוד או להוראה, למרות שלוח השנה מזכיר שפסח ממש, אבל ממש, מתקרב. לצד השמחה הגדולה על הזכות, יש להודות שהעומסים היומיומיים מאתגרים מתמיד וחוויה של שחרור פיסי מתעוררת בעיקר בשבתות וימים טובים..
כאישה מאמינה אני מזהה את יד ההשגחה בתהליך ואת ההתרחקות מקללת חוה אל עבר גאולה. קשה לי לשמוע אמירות קיצוניות בגנות השינוי במעמד האישה וקביעות מהותניות חסרות ביסוס ביחס ל"אופי" האישה ולאופי הלימוד המתאים לה. אמירות אלו מסוכנות ומונעות מפחד וחרדה מתוצאות השינוי. אמירות אלו מסוכנות בראש ובראשונה מכיוון שאינן נכונות ולא משתקפות במציאות, אף שהן נאמרות בנחרצות מבלבלת. הן מסוכנות כי ברגע שהשומעים אותן ייצאו מבית המדרש הסטרילי אל המרחב האקדמי- ציבורי הם ייווכחו לדעת כמה הן חסרות דיוק, והבנה זו עלולה לטלטל את עולמם הדתי ולסדוק את האימון הכללי במה שנאמר בתוך בית המדרש. יש להסתכל ביושר על המציאות ולהודות על הגאולה שהיא מביאה עימה. המהר"ל כותב על שלב של שבירת היררכיות שיתרחש בשלבים לפני הגאולה, כפי שהתנבא הושע:" וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ ..תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי". אין ספק שיש פה התקדמות, פחות מחויבות לכללים מוכתבים מראש ויותר חופש בחירה. חופש הבחירה המבטא את צלם האלוקים שבאדם ונותן משמעות למסלול חייו.
אולם, מצד שני, אני חוששת שהלכנו רחוק מדי עם העיקרון של חופש הבחירה. אם חופש הבחירה הוא העיקרון היחיד החשוב והראוי להגנה (כל זמן שאינו פוגע בחירות של האחר), הדבר נושא עימו פירוק כל מסגרת של זהות מוכתבת מראש וריסוק המחויבות לערכים מוחלטים. אין עוד טוב ורע, אלא בעיני המתבונן הסובייקטיבי. תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות רואות למשל במסגרת המשפחתית כר לניצול החלשים ובאופן עקבי הן קוראות תיגר על החלוקה הדיכוטומית בין ה"פרטי" ל"ציבורי", חלוקה חשובה מעין כמותה.
אז מה אני מציעה? אני מציעה לכולנו לברך על הפירות הברוכים של המהפכה, אך להישמר מהסיגים הטמונים בה או לכל הפחות להכירם ומתוך כך להבין כמה קשה בעולם פוסט מודרני לבנות נאמנות ומחויבות להלכה היהודית ולערכיה הנצחיים. אני מציעה ללמד תכנים פמיניסטיים ולצד זאת לחזק את ההכרה הדתית המחויבת ללא סייג לצו האלוקי. אני מוכנה להגדיר את עצמי דתית פמיניסטית, דווקא בסדר הדברים הזה, לאמור: קודם דתייה ומחויבת ואחר כך שותפה לשינוי במעמד הנשים שמובילה התנועה הפמיניסטית. בשום אופן לא אקבל עלי את "דת" הפמיניזם, ולא אסכים לצבוע את מבטי על העולם אך ורק בצבע הזה.
יום אישה שמח וכאז כן עתה, בזכות נשים צדקניות נגאל..
טרם פתחתי הבוקר את הנייד, וכל הוואצאפ מלא הודעות המתייחסות ליום זה. אי אפשר להתעלם וזו הזדמנות לחשוב ומעט לסכם:
אכן, התקדמנו , השתחררנו ונפתחו בפנינו שערים שבעבר אפילו לא הועלו בדמיון. ההתקדמות בתחום הלימוד בכלל ובתחום התורני בפרט מהווה הישג מרכזי וחשוב של התנועות הפמיניסטיות . די אם אתבונן בסדר היום שלי ואנסה להשוותו לזה של סבתי האהובה. אני יושבת מול מחשב עם משימות תוכן שכולן קשורות ללימוד או להוראה, למרות שלוח השנה מזכיר שפסח ממש, אבל ממש, מתקרב. לצד השמחה הגדולה על הזכות, יש להודות שהעומסים היומיומיים מאתגרים מתמיד וחוויה של שחרור פיסי מתעוררת בעיקר בשבתות וימים טובים..
כאישה מאמינה אני מזהה את יד ההשגחה בתהליך ואת ההתרחקות מקללת חוה אל עבר גאולה. קשה לי לשמוע אמירות קיצוניות בגנות השינוי במעמד האישה וקביעות מהותניות חסרות ביסוס ביחס ל"אופי" האישה ולאופי הלימוד המתאים לה. אמירות אלו מסוכנות ומונעות מפחד וחרדה מתוצאות השינוי. אמירות אלו מסוכנות בראש ובראשונה מכיוון שאינן נכונות ולא משתקפות במציאות, אף שהן נאמרות בנחרצות מבלבלת. הן מסוכנות כי ברגע שהשומעים אותן ייצאו מבית המדרש הסטרילי אל המרחב האקדמי- ציבורי הם ייווכחו לדעת כמה הן חסרות דיוק, והבנה זו עלולה לטלטל את עולמם הדתי ולסדוק את האימון הכללי במה שנאמר בתוך בית המדרש. יש להסתכל ביושר על המציאות ולהודות על הגאולה שהיא מביאה עימה. המהר"ל כותב על שלב של שבירת היררכיות שיתרחש בשלבים לפני הגאולה, כפי שהתנבא הושע:" וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ ..תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי". אין ספק שיש פה התקדמות, פחות מחויבות לכללים מוכתבים מראש ויותר חופש בחירה. חופש הבחירה המבטא את צלם האלוקים שבאדם ונותן משמעות למסלול חייו.
אולם, מצד שני, אני חוששת שהלכנו רחוק מדי עם העיקרון של חופש הבחירה. אם חופש הבחירה הוא העיקרון היחיד החשוב והראוי להגנה (כל זמן שאינו פוגע בחירות של האחר), הדבר נושא עימו פירוק כל מסגרת של זהות מוכתבת מראש וריסוק המחויבות לערכים מוחלטים. אין עוד טוב ורע, אלא בעיני המתבונן הסובייקטיבי. תיאוריות פמיניסטיות רדיקליות רואות למשל במסגרת המשפחתית כר לניצול החלשים ובאופן עקבי הן קוראות תיגר על החלוקה הדיכוטומית בין ה"פרטי" ל"ציבורי", חלוקה חשובה מעין כמותה.
אז מה אני מציעה? אני מציעה לכולנו לברך על הפירות הברוכים של המהפכה, אך להישמר מהסיגים הטמונים בה או לכל הפחות להכירם ומתוך כך להבין כמה קשה בעולם פוסט מודרני לבנות נאמנות ומחויבות להלכה היהודית ולערכיה הנצחיים. אני מציעה ללמד תכנים פמיניסטיים ולצד זאת לחזק את ההכרה הדתית המחויבת ללא סייג לצו האלוקי. אני מוכנה להגדיר את עצמי דתית פמיניסטית, דווקא בסדר הדברים הזה, לאמור: קודם דתייה ומחויבת ואחר כך שותפה לשינוי במעמד הנשים שמובילה התנועה הפמיניסטית. בשום אופן לא אקבל עלי את "דת" הפמיניזם, ולא אסכים לצבוע את מבטי על העולם אך ורק בצבע הזה.
יום אישה שמח וכאז כן עתה, בזכות נשים צדקניות נגאל..
הכותבת היא דיקנית במכללת אורות ישראל, מרצה למשפטים וליהדות