חנוכה הוא חגו של הדיון עתיק היומין בנושא "היהדות ותרבות המערב - יחסינו לאן?" ומכיוון שבעת האחרונה שומעים עוד ועוד על "משבר המחויבות", ה"מתירנות" ו"התפרקות המשפחה" כאתגרים שמציבה התרבות המערבית למסורת היהודית, אבקש ברשותכם - כמה מילים...
התרבות המערבית המודרנית איננה תרבות "מתירנית" וממילא קשה לדבר בה על "משבר מחויבות" - יש לא מעט דברים שהיא אוסרת בעוז. היא פיתחה מאד את הצמחונות והטבעונות, השיתה איסורים שלא שערום אבותינו ביחס לצער בעלי חיים, היא נאבקת יותר מכל תרבות בהיסטוריה באלימות מינית, בזנות ובניצול. ההפליה והגזענות, תופעות שכיחות למדי בחברות מסורתיות, הפכו מוקצות ומאוסות בעולם המודרני. גם מי שאינו שותף לכל הערכים הללו חייב להודות שריבוי האיסורים הזה לא יכול להיקרא "מתירנות", ושכדי לקדם ערכים כאלו נדרשת מידה רבה של "מחויבות".
התרבות המערבית המודרנית גם לא עזבה את "ערכי המשפחה" ולא מבקשת לפרק אותה. בכמה מובנים, מוסד המשפחה רק הולך ומתחזק - בניגוד לעבר, הורים כבר לא מוכנים לנדות או להתנכר לבניהם בגלל שהם סרו מן הדרך או בגלל שיצאו מהארון. העובדה שקיבוצי השומר הצעיר מוכנים לקלוט בנים שחזרו בתשובה ושיישובים דתיים דנים באפשרות לקלוט בנים דתל"שים, מוכיחה שהמשפחה ניצחה את האידאולוגיה. במובן מסוים, אפילו העובדה שגם להט"בים מאמצים את מודל המשפחה הויקטוריאנית (זוגיות מונוגמית + ילדים), היא ביטוי להתחזקות של המשפחה ולא להיחלשותה.
אז מה כן משתנה?
החברה המודרנית אכן מתירנית הרבה יותר ביחס למין הנעשה בהסכמה וברצון. היא לא רואה בו קדושה וייחודיות וממילא לא קושרת אותו בהכרח לזוגיות קבועה, למחוייבות או לנישואים.
לחברה המודרנית אכן יש משבר מחוייבות בכל הקשור לדת, להלכה, ולנאמנות לערכים מופשטים שאינם אינטרסנטיים. האלוהים שלה הוא הזולת. מה שלא פוגע בזולת, לא זוכה למחוייבות.
המשפחה אמנם לא מתפרקת אבל המחוייבות הזוגית ושיעור הילודה בנסיגה. מעולם שבו התגרשו מעט מדי הפכנו לעולם שבו מתגרשים יותר מדי. מעולם שבו התחתנו מוקדם מדי, הפכנו לעולם שבו מתחתנים מאוחר מדי. ממשפחות גדולות מאד למשפחות קטנות מאד. זו תנועת מטוטלת ששני קצותיה רעים ומזיקים.
טעות גדולה היא להציג את התרבות המערבית המודרנית כאויב דורסני שיש להיאבק בו בעוז. בדיוק כשם שטעות גדולה לראות בה בשורת גאולה מבורכת. יותר מדי רבנים ואנשי רוח אימצו לעצמם עמדה של נביא זעם, מוכיח בשער, התוקף שוב ושוב במילים חריפות את התרבות והחברה שבתוכה הוא חי. כבר בימי התנ"ך איש לא הקשיב ל"נביאים" הללו, אפילו כשאמרו אמת.
הנבואה פסקה ואת מקומה תפסה החכמה. המיומנות הנדרשת מהחכמים היא ברירה מתמדת של הבר מן התבן. לא לתמוך אוטומטית בכל אופנה תרבותיות ולא להתנגד אינסטינקטיבית לכל רוח חדשה. תפקידנו הוא לחפש ולשאוף לאמת - לא לוותר ולומר את הקשקוש הפוסטמודרני כי "לכל אחד יש את האמת שלו", וגם לא לאמץ חשיבה אלילית שסבורה שכל האמת בכף ידה...