כשנשאל מורי ורבי הרב צבי יהודה זצ“ל מה אתם עושים בישיבה? תשובתו הייתה: ”מרבים אהבה, מרבים אמונה, מרבים בטחון, מרבים הבנה הדדית, מרבים קבלת מלכות ה‘ אלוקי ישראל, מרבים ללמוד וללמד ערכי תורה ומצוות, מרבים התנחלויות והתאחזויות במלוא רוחב ארצנו, זה מה שאנחנו עושים“.
בדבריו אלו הגדיר הרצי“ה את תמצית הווייתה של הישיבה. כשבראש דבריו ציין את האהבה קודם לאמונה. הקדמה זו הוא למד מדבריו של הלל שאמר: ”אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“ - אוהב בריות למרות שהם רחוקים מתורה - שהרי צריך לקרבן. בכלל המשימות הוסיף גם ”הבנה הדדית“, להיות קשובים ולהבין איש את רעהו.
אביו הראי“ה הוריש לנו משנה סדורה כיצד להבין את תקופתנו וכיצד להתנהל בה. בחייו של הראי“ה היו חסרים החיילים שיגשימו את משנתו. בנו הרצי“ה, נוסף להנחלת מורשתו של הראי“ה, עסק בעיקר בהעמדת תלמידים הרבה, חיילים שיגשימו את חזונו של הראי“ה. במשימה זו נחל הרצי“ה הצלחה מרשימה ומכוחו ומכוח כוחו קמו מאות תלמידים ותלמידי תלמידים לאלפים, הפזורים במרחביה של ארץ ישראל, מהגולן וקרית שמונה בצפון עד אילת בדרום והם משפיעים את מורשת רבותיהם על כל שדרות הציבור.
אף על פי כן עלינו לבדוק את עצמנו האם לא קורה לנו את מה שסח בעל חידושי הרי“מ לנכדו: "כשאדם נעשה למנהיג, מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים, שולחנות וספסלים, אחד גבאי ואחד משמש וכיוצא בזה (בימינו אחד נעשה נשיא ואחד נעשה ראש ישיבה) ומה אתה סבור עושה השטן באותה השעה, יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב וחוטף את הנקודה הפנימית, ומשאיר את כל השאר על מקומו. והגלגל ממשיך להתגלגל ורק הנקודה הפנימית חסרה“, וכאן הרים הרבי את קולו: ”אבל יושיענו ה‘ יש למנוע זאת".
אחת השאלות שתלמידי הרצי"ה נתקלים בה היא איך עלינו להתייחס לבני תורה שנוהגים שלא כדעתנו ביראת ה‘, האם החשש שההתחברות שלנו אתם תיתן להם לגיטימציה ולכן יש למנוע זאת עד כדי דחיית חובת האחדות? על זה נאמר ש“גדול קידוש ה‘ מחילול ה“ וכמו שהיה רבנו הרצי“ה מפרשו: שבאירוע שיש בו גם ”קידוש ה‘“ וגם ”חילול ה‘“ כי אז קידוש ה‘ גובר ודוחה את חששות חילול ה‘.
על פסילת האחרים היה רגיל הרצי“ה לומר: "רשאי אדם להחמיר על עצמו ובלבד שלא יזלזל באחרים" ודבריו מקורם בירושלמי: (ברכות פ“ב ה“ט): ”כל הרוצה לעשות עצמו חבר עושה, תלמיד חכם עושה, ותבוא עליו ברכה ובלחוד דלא יבזה חורנין“ (אחרים).
זכורני שפעם אחת חזרתי מאחת הצעדות של ”גוש אמונים“ וסיפרתי לרבנו על האלפים שצעדו יחד כאיש אחד בלב אחד למען ארץ ישראל, ועל כך אמר לי רבנו: שבתפילה אנו אומרים ”בפי ישרים תתהלל“ ועולים בקודש ואומרים ”ובדברי צדיקים תתברך“ והלאה בקודש עד ”ובקרב קדושים תתקדש“ - אבל כל זאת אינו כלום לעומת השיא שמעל כולם: ”ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל“ - כלל הציבור הישראלי הוא מעל ה“ישרים, הצדיקים והקדושים". ההיבדלות של בוגרי הישיבה מכלל הציבור הייתה למורת רוחו של הרצי“ה.
מכתב שכתב הרצי"ה לתלמידו הרב פילבר צילום: הרב פילבר
פעם אחת כשהצעתי לו לארגן ברחבי הארץ קהילות של שוחרי משנת הראי“ה, הגיב רבנו בתוקף ובזעזוע ואמר: חלילה! אנחנו לא כת (”כת“ לפי הגדרת המילון – קבוצת אנשים שהתפלגה או פרשה מרוב הציבור בשל שוני וניגודים בדעותיה), אבא זצ“ל שייך לכלל ישראל ואין להפכו לנחלתם של יחידים. דברים דומים כתב הרצי“ה לפני שנים (בשנת תרצ“ה) בחוברת ”לשלושה באלול (מו‘): ”כשהעירו לו (לראי“ה) ביחס לאנשים ידועים (שדרכם הייתה שונה) על השתתפותו אתם בפעולות של חיזוק התורה והיהדות, אמר רבנו: אל תעשו לי קוקיסטים, כל אחד מישראל שבא ועוסק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות הוא משלנו“.
ואכן בכמה מקומות בספרו ”עין איה“ כותב הראי“ה בגנות הפירוד והפסילה כך בברכות פרק א‘ (אות מו): הוא כותב על הפירוד: ”יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות. כי השלום הוא כלי המחזיק ברכה, ובכח האחדות נמצאת מצוות אהבת רעים ומתוכה יבוא לאהבת השי“ת, אבל הנפרד אינו מבקש כי אם תאוותו וחפצו“.
על הפסילה הוא כותב (פרק ד‘ אות ה‘) בהסבירו את הביטוי ”בעלי תריסין“ בדברי רבן גמליאל שכוונתו הייתה לתלמידי חכמים - ונשאלת השאלה מדוע מכל כלי הנשק של הלוחמים במלחמתה של תורה משתמש רבן גמליאל דווקא בביטוי "תריס" שהוא נשק הגנה? הראי“ה מסביר: במלחמתה של תורה שגם האוסרים כמתירים הם דברי אלוקים חיים - רק שכל אחד מחויב להחזיק בדעתו שהיא לפי דעתו מכוונת לאמיתה של הלכה ולעשות מעשה כמותה, על כן המלחמה הזו אינה כי אם מלחמת מגן, למצוא מעמד למעשה על פי דעתו אע“פ שגם דעת זולתו היא דעה שלימה וממקור קדוש היא נובעת, על כן נקראו תלמידי חכמים המתעסקים באלו הוויכוחים ”בעלי תריסין" ,תופסי מגן.
ואכן פסילת תלמידי חכמים זה את זה הייתה סיבת ”שנאת חינם“. בבית שני, כמו שכתב הנצי“ב שהיו ”צדיקים וחסידים ועמלי תורה“, חסרונם היה ש“לא היו ישרים בהליכות עולמים“ וזה הביא אותם לשנאה, ומה היה הגורם לשנאה? ”שחשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה‘ שהוא צדוקי ואפיקורס“. ובספרו ”העמק דבר“ (דברים ד‘ יד‘) כותב הנצי“ב: שבחורבן בית ראשון היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, וכך גם בחורבן הבית השני היו עיקר המחטיאים את הרבים גדולי תורה, ומסיים שם הנצי“ב: ”ועדיין הוא מרקד בינינו!“. על כן הצלחת הנחלת מורשתו של הראי“ה ובנו הרצי“ה תהיה רק אם נדע לפעול בשילוב ידיים ואחדות למרות חילוקי הדעות כדי שיתקיים בנו ”איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק".