פולמוס השבת המתחולל ברחובותינו שוטף במלוא עוזו, משל היה לנו חורף גועש המלא סערות המטלטלות ספינות על גלי הים הסוער. העת החדשה הינה עת סוערת של בליל ערכי חלקים ישנים וחלקם חדשים, המאיימים לבלוע את החברה הקודמת ולהעמיד על חורבותיה ערכים של חברה חדשה. כל ערך קדמון נבדק מחדש, כל מצב חברתי דורש עיון וגם נדנוד.
במרכז החיים המודרניים עומד הערך של חופש העיסוק והחופש בכלל. בשם החופש הזה עומדים מתנגדי חוק המרכולים ואומרים כי ישנו ציבור חילוני גדול שאצלו אופי השבת שונה מהליכה לבית הכנסת, לימוד תורה וארוחות משותפות, ובכל זאת הוא מחפש התרגעות שונה בצורות שונות: חלקו בטיולים, חלקו בקניות - בילוי שהפך לתרבות פנאי משמעותית בחברה המודרנית.
מעבר לתרבות הקניות של בגדים וכדומה, ישנם גם צרכים מידיים של מוצרי מזון ומוצרים נוספים. לא תמיד זוכר האדם לקנות לעצמו את כל צרכיו לפני השבת ולכן, יש צורך שיהיו מרכולים וחנויות הפתוחות בשבת. זאת, בדומה לבתי המרקחת ובתי הבילויים למיניהם המספקים תרבות פנאי ענפה ויוצרים חיים נוחים וטובים יותר, ללא צורך לחכות לשעות הפתיחה השונות של החנויות.
באים הדתיים והמסורתיים וטוענים כנגדם כי הפרהסיה השבתית חשובה, הערך של שבת אינה שאלה פרטית של נוחות של האדם אלא משמעותית לאומה שלמה שהנחילה את השבת לכל העולם כולו, ויצרה אוירה חברתית חדשה של חסד ורחמים, של קדושה ושל טהרה. "ואלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים", נכתב בגמרא. עם ישראל לאורך כל הדורות שמר את השבת, ורק בתקופות שיעבוד קשות עבדו בשבתות.
ההתנגשות החברתית הזו הינה בלתי נמנעת, יהודי דתי לא יכול לוותר על הפרהסיה של השבת, שבתה של המדינה. מולם ניצב הציבור שצרכיו כרוכים בחילול שבת ורוצה לבלות בשבת, ומרגיש מצוקה מהתופעה של סגירת המדינה בשבת.
במשך שנים רבות נוצר מצב דה פקטו של פשרה. מצד אחד החנויות והמרכולים סגורים בשבת ובתי הבילוי למיניהם באזורים שאינם במרכז אלא בפריפריה בעיקר נפתחים בשבת, מה שנקרא בעגה העיתונאית "בתי העינוגים". ברעננה למשל הוגדרו כמה אזורים שבמתכוון נוצרו כאזורי מגורים חילוניים שבהם אין בתי כנסת, ושם המקומות פתוחים בשבת - גם מועדונים למיניהם וגם מסעדות, ואפילו חנויות ומרכולים.
הקו האקטיבי של בג"ץ, ברצונו למוטט את הסטטוס קוו הזה, מביא את המחוקק להחזיר את הכוח לידיו ולקבוע את הסמכות מחדש לתקן ימים בהם העסקים יהיו סגורים, מה שנקרא בלשון העם "חוק המרכולים". חוק זה הביא את הצדדים השונים בכנסת, אופוזיציה וקואליציה למקומות נמוכים מאוד בניסיונות החקיקה והניסיון למנוע אותה.
יבוא מי שיאמר כי עדיף לשוחח ולא לחוקק, להגיע להסכמה ולא לכפות סגירה של מרכולים, אך צריך לזכור כי מלחמה הינה כלי למימוש מדיניות, שהמאבק בא במקום שכשיש חיכוך וניסיון לשפר עמדות. לכן, נגזר כנראה להגיע למאבק תרבותי בין הערכים השונים במהותם בין חלקי החברה השונים.
צריך לדעת כי כשם שפרצופי האנשים שונים כך גם דעותיהם שונות, ויש חילונים הרוצים בסגירה מוחלטת בשבת ויש דתיים המוכנים לתת לחילונים לפתוח מקומות בילוי ואף יותר מכך.
אני עצמי לא שולל חקיקה בענייני השבת וזאת מכמה טעמים: פתיחת מקומות בשבת מונעת תחרות כלכלית הוגנת בין מקומות גדולים וקטנים בין דתיים וחילונים. בייחוד מביאה פתיחת העסקים לשעבוד של נותני השירותים הצריכים לפרנסתם ובמקום שייהנו מהחופש בשבת נגזר עליהם לעבור בזמנים אלו. משהו בדומה לשחקני הכדורגל שכל שבת צריכים לכתת רגליהם ואינם יכולים להיות עם ילדים נשותיהם ומשפחתם.
מצד שני דעתי היא כי אי אפשר לגזור בצורה טוטלית, ואם יש הפותחים בשולי מקומות את המסעדות שלהם או את המועדונים אין לכפות עליהם סגירה. מרכולים זה עניין אחר. אין סיבה לתת למקומות כאלו להיות פתוחים, כמו גם קניונים וכדומה, שאמנם מהווים מקום לבילוי אבל גורמים לפגיעה בשוויון התחרות בין החנויות.
לגבי מסעדות, זכורני כי בהיותי נער ביקרתי בעיר נהריה, עיר תיירות שכולה הייתה פתוחה בשבת, וכל המסעדות שלה היו פתוחות ונטולות כשרות. לאחר שנים כשנתגלגלתי וגרתי בנהריה כמעט כל המקומות כולם נעשו כשרים וסגורים בשבתות, וזאת בגלל שהציבור דורש את זה.
זו הדרך הנכונה, מכיוון שכוחות השוק הפועלים הם למעשה אלו שקובעים את אופייה של הפרהסיה, וככה השבת הציבורית נשמרת ומצד שני כל אחד עושה שבת לעצמו כמו שרוצה וללא שום גורם מעכב.
ואסיים בדבריו של חיים נחמן ביאליק שענה לאותו חלוץ ששיבח את הדת החדשה של עבודת האדמה כשכולם עובדים בכל שבעת הימים, כולל בשבת:
לכבוד מר מ' קושניר, קיבוץ גבע, שלום וברכה !
דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו מקצת נחמה. לחינם חסת "על כבודי ועל כבוד אותו דובר" ולא הראית את דברי אלא ליחידים. אדרבה ואדרבה, דברי לא נכתבו לשם גניזה .מן הצורך לצווח ככרוכייה יום יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל.
ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ ישראל המחוללת בידכם. ואם כדבריך כן הוא, שהמעשים נעשים לא רק על-ידי יחידים, אלא על-ידי רוב מניין ובניין של הצעירים בקבוצות, הרי אוי ואבוי לכולנו שבעתיים. ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב , וכל עמלכם יהיה לתוהו.
עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלה גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם.
השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי האדמה,היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו? לחינם קפצת במכתבך קפיצת – פתאום לעניין אכילת חמץ בפסח. אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי,אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו,אלא כשמירת רוח האדם כולה.
מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל, ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך. ואולם מחוץ לכל זה, איכה לא יבינו צעירנו, כי עם ישראל ברוב מניינו ובניינו, זה שעל אדמתו אתם יושבים ובכספו אתם נתמכים,
נתן את ידו לבניין הארץ על דעת כך שתישמר השבת בשלמותה ועל דעת כך שולחתם הנה. הטוב, הנכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם? ליבי אומר לי, כי לא יאריכו הימים וסערה גדולה, סערת התמרמרות, תתפרץ מלב כל העם, ואת תוצאותיה מי ישורן?
בכבוד רב,
חיים נחמן ביאליק
וכל מילה נוספת מיותרת...