למרות המגמה העולמית של צמצום הילודה ועליית 'הפוסט משפחתיות', התמונה בישראל שונה ואופטימית. נתוני הלמ"ס מלמדים על עליה מתמדת בשיעור הפריון לאשה בישראל. אם לפני עשור הוא עמד על 2.88 ילדים לאישה, נכון לשנת 2014 הוא עומד על 3.08.
לדבריו של פרופ' סרג'ו דלה פרגולה, "אנחנו נמצאים בפער של ילד שלם מהמדינות המערביות האחרות". לפי דבריו, אין ספק שהאוכלוסייה הדתית לאומית והחרדית, תורמת מאוד למגמות החיוביות, "בחברות האלה שיעור הפריון מעל הממוצע וזה משפיע מאוד. רק בשנה האחרונה התווספו לאוכלוסייה היהודית למעלה ממאה אלף נפש. באוכלוסיה הערבית אגב יש ירידה מסוימת במספר הילדים". עוד הוסיף דלה פרגולה: "אם מתבוננים במשפחות חילוניות או מסורתיות מתונות, רואים שגם אצלן יש פריון גבוה יותר מאשר במדינות המערביות".
כלומר, עם ישראל נמצא בתהליך של עליית הפריון וצמיחת הילודה, בשונה מכל העולם המערבי. הישראלים יולדים יותר, בזמן שהעולם המערבי מצמצם את הילודה ומצטמק. ישראל היא אי של תקוה וצמיחה בתוך ים של ספקנות ודעיכה.
לדעתו של דלה פרגולה, התופעה הישראלית המיוחדת נובעת מכך ש"הישראלים פשוט רוצים ילדים. זה מוצר מבוקש, וזה מגיע מהמקום הרגשי של מנטליות, זהות ושאיפות". "לפי המדד הבינלאומי, ישראל היא בין המדינות היותר אופטימיות, לתושבים יש שביעות רצון מהמצב, ולמרות שיש לא מעט בעיות. התושבים כאן מתייחסים להווה ולעתיד בגישה חיובית, אם ילדים זו ברכה, זה אומר שילדים זה אופטימיות, יש לאנשים כאן יותר אמון בהווה ובעתיד".
האופטימיות הישראלית נובעת מכך שיש לנו זהות יש לנו שורשים ויש לנו אמונה. רוב מוחלט של המשפחות בישראל רואות את עצמן כחלק מעם מיוחד שחוזר לארצו לאחר גלות של 2000 שנה כדי לבנות ולהבנות בה. זוהי הזהות הציונית שלנו וכזו היא התודעה האמונית שלנו. המחשבה הליברלית, שפגעה בזהות של האינדיבידואל בעולם המערבי והפכה אותו לספקן ולתלוש מההיסטוריה, אינה נחלת רוב הציבור בישראל.
אל מול הכפירה העומדת בשורש הליברליות, בציבור הישראלי ברובו קיימת אמונה. אמונה באל הפועמת בלבבות מכוח התורה ותקומת ישראל. לעומת הספקנות ואיבוד האמת של העולם הפוסטמודרני, אנו יונקים מהתנ"ך אמונה בצדקת הדרך ואמת גדולה. עם ישראל חי מאמין וצומח כי יש לו עבר גדול, הוה משמעותי ומלכד, ותקוה לעתיד מזהיר.
מכונים ומרכזים למדיניות בישראל, ערים לעובדה כי התורה והאמונה אינן מאפשרות אימוץ של הרעיונות הפוסטמודרניים בקרב חלק גדול בציבור. כיון שגופים אלו דוגלים באימוץ הרעיונות הנ"ל, אם מחמת תפיסתם האידאולוגית, או מרצון לעורר אהדה של העולם המערבי, הם מנסים להתגבר על המכשול. לשם כך, הם פיתחו שיח הטוען כי עולם הערכים הנכון הוא זה הליברלי הפוסטמודרני, ואילו התורה היא עולם של הוראות פורמליות נטולות ערכים. לדעתם הפתרון הוא למצוא דרך פורמלית הלכתית כדי לממש את הערכים הליברלי. הם משתמשים לשם כך ברבנים שמגלים גישה חיובית לעולם הערכים הליברלי, מושיבים אותם לכתיבת מחקרים וליצירת חיבור בין התורה לפוסטמודרניזם. כדוגמה לפעילות כזו בתחום המשפחה ניתן להביא את המחקר:"הזכות לגירושין, גירושין ללא אשם במסורת היהודית", המקדם הכרה בגירושין ללא אשמה, ואת הגדרת 'מות הנישואים'.
לכאורה מדובר במפגש בין עולמות שיכול להוליד גודל ואמת, אך מי שמכיר את העניין יודע שהשימוש בתורה נעשה כדי להגיע לתוצאות ליברליות ידועות מראש. גבולות הגיזרה ברורים מאד, כל מה שלא נכנס בתוכם הוא מוקצה ופסול. אין חופש מחשבתי והקשבה אמיתית לדבר האל בתורה, אלא נסיון לרתום אותו לטובת המחשבה הקיימת. בדומה לליברליות האמריקאית ש"דורשת ממהגרים שיקבלו את הנחות היסוד הערכיות שלה: אינדיווידואליזם, זכויות הפרט, שוויון המינים, דמוקרטיה, קפיטליזם ותפיסה חוזית של החברה ושל יחסי אנוש. זהו תנאי מוקדם להצטרפות ל. ואם יש לך חלומות אחרים, אמריקה יודעת לנפץ אותם במהירות וביעילות, לפני שהם מסכנים את הקונסנזוס הערכי.", גם הליברליות הישראלית דורשת מכולם, כולל התורה, לקבל את הנחות היסוד שלה.
פרשה מפורסמת שחשפה את פרצופו האמיתי של אחד המכונים הנ"ל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' היא פרשת מכתבו של מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר. מכתבו של וינטר, למפקדי ולוחמי החטיבה במהלך מבצע "צוק איתן", בו קרא בשם ה' אלקי ישראל, הנלחם את מערכות ישראל, טילטל את המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בעקבות דיון נוקב על המכתב כתב מנהל המכון: "יחסי שלי לאנשי אמונה ושומרי מצוות הוא יחס של כבוד ולעולם אשמור על כבודם וצרכי פולחנם. אבל, חטיבת גבעתי, ויהיה מספר החיילים הדתיים בה אשר יהיה, היא ספירה ציבורית ואין מקום לאלוהים בספירה הציבורית; לא בזו של חטיבת גבעתי ולא באף אחת מגילוייה של הספירה הציבורית המשותפת לכלל אזרחי ישראל". בתגובה לדבריו כתב הרב בני לאו: "אם בחרת להגדיר את המכון כ'מכון לדמוקרטיה ליברלית נטולת שם אלוהים' - זו זכותך. אבל אז כדאי שלא תקשט אותו בכמה כיפות שאינן אלא עלה תאנה".
מכתבו של אל"מ וינטר, חשף את פרצופו המעוות של המכון, שיתכן שעוסק בדמוקרטיה, אך החשיבה שלו מוגבלת לגבולות הגיזרה של הכפירה הליברלית. התברר כי השימוש בתורה ובחכמיה במכון אינו אלא ככלי שרת לקידום ערכים זרים.
כדי להמשיך את תנופת המשפחה בישראל ולהבטיח את חוסנה, עלינו לפתח מדיניות ציבורית המושתתת על ערכי התורה. יש להקים מרכזים תורניים למדיניות, שמהם תצא אורה של חיים מתוקנים. תכניות ממשיות להובלת המרחב הציבורי הישראלי, שיביאו את ישראל להיות חברת מופת, שהצלחתה תהיה אור לגויים.