"ישובים שמתפשרים על האופי שלהם יש מספיק" – כך ניסח היחצ"ן המוכשר את מודעת הפרסום שהצליחה לצוד את עינינו.
בשורות הבאות אבקש שלא לדון בסוגיית החברה המעורבת/נפרדת, סוגיה זו נידונה בעשרות השנים האחרונות והציבור הרחב חלוק בה כמו גם מנהיגיו הרוחניים. השאלה בעיניי לא נמצאת על הציר של המותר-אסור או לכתחילה-בדיעבד אלא על הציר של מה טוב- לא טוב, או כיצד יותר נכון לפעול במציאות בה אנו חיים.
אולי רק אציין את שסיפר הרב נרי'ה זצ"ל על תקופתו הראשונה בתנועת בני עקיבא. לאחר קיץ שבו היה עסוק בהקמת סניפים ופעילות ענפה שב הרב נרי'ה לישיבה וסיפר לרבו, הראי"ה קוק, על הנעשה בתנועה. בתגובה אמר לו הרב קוק: "אין לך דבר קדוש מזה" ומוסיף הרב נרי'ה ומספר: "והרב ידע בדיוק מה שמתרחש הוא גם ידע שבני עקיבא זה גם בנים גם בנות..."
ואם יטען הטוען שמדובר במציאות אחרת ובנוער אחר, הרי שזו הוכחה שיש מקום לשיקול בהתאם למציאות וכך עושה תנועת בני עקיבא והנהגתה והמציאות מוכיחה שבמאות ישובים וקהילות פועלת התנועה מתוך נאמנות להלכה ורבני הקהילות והשכונות מחזקים את הנעשה בה וברוך השם זכינו וגדלו בה דורות נאמנים לתורתנו לעמנו ולארצנו.
מה שהקפיץ אותי כאשר ראיתי את המודעה, הוא הניסיון לומר יש דרך ברורה אחת, דרך שאינה מתפשרת, דרך שהיא האמת וכל מי שמתפשר על דרך אחרת טועה! ובכלל, עולה מן המודעה שפשרה היא דבר מגונה...
בעיניי "ציונות דתית" היא פשרה היא הניסיון לפשר בין הקודש והאומה, במידה מסוימת גם בין הקודש והאדם. הציונות הדתית מנסה לבנות תנועה שאינה דוחה אף יסוד, שמוצאת בתורה את היסודות של האומה ואת היסודות של האדם – יסודות ליברליים, יסודות סוציאליסטיים והכל מתוך אמונה ברורה עמוקה שיש בה את הכל, החידוש של מה שקרוי 'ציוני דתי' הוא אולי הניסיון ליצור את הטיפוס של שומר תורה ומצוות יחד עם ציוני-לאומי בכל המובנים, כמעט כל עולמנו סובב סביב הניסיון הזה של פשרה בין עולמות, של תורה ועבודה, של ישיבה-תיכונית, של מדינה והלכה, של ישיבת הסדר של תורה והשכלה כללית של אדם שרגליו יכולות להיות נטועות במספר עולמות אליהם הוא נאמן.
ובעצם עולה השאלה מי מאתנו לא מתפשר? כמעט כל החלטה שאנו מקבלים, כל בחירה שאנו עושים יש בה מן הפשרה, גם החלטה לחיות ב'ישוב ללא פשרות' - היא פשרה! היא וויתור על החיבור לעם ישראל! היא וויתור על חיים עם אנשים פחות תורניים, היא אולי ויתור על חלק מהנוער – היא פשרה והיא פשרה לגיטימית.
האם פשרה היא דרך פסולה? האם הבוחר בדרך הפשרה חייב להרגיש שהו 'מחפף' או שבתוך עולם הערכים הלגיטימיים הוא בחר לסדר את ערכיו בדרך שיש לה מקום.
אין ספק שיש בו בניסיון הזה ליצור טיפוס החי בעולמות ערכיים שלעיתים מנוגדים - סכנה. היו מי שניסו לכנות דרך זו בכינוי הגנאי 'מיזרוחניק' אבל בין פרשת וישב לפרשת מקץ אצטט את הרב סולוביצ'יק על מחלוקת יוסף והאחים בספרו 'חמש דרשות', כן גם הם ראו בו 'פשרן': "עוד מילדותי זוכר אני את הטענות נגד תנועת המזרחי. אותה ההאשמה נשמעת גם כיום המזרחי אינה תנועה של תורה..." אבל אומר הרב סולובייציק: "ההשגחה פסקה כיוסף נגד אחיו..."
הבעיה אינה בבחירה הלגיטימית לחיות בישוב שיש בו תנועת נוער נפרדת, הבעיה בעיניי היא להציג את כל השאר כמתפשרים ומתוך כך כטועים!
בחירה בדרך אחרת אינה חיים של פשרה! ובוודאי שאינם טעות! אין כאן המקום להרחיב בשבח הפשרה שבה עסקו חז"ל לא מעט.
אדם חייב לחתור לחפש את האמת ולחיות על פיה אך הניסיון לומר שיש 'אמת' אחת ואני כמובן יודע אותה וכל השאר טועים היא בעיניי שורש הרע. ערך ה'אמת' הוא חשוב אך לצידו קיים גם ערך ה'שלום' ולעיתים, כך הורונו, השלום גובר על האמת...הניסיון להציג את מי שבחר בדרך מסוימת ולגיטימית, דרך שכבר עשרות שנים עושה חייל, דרך שהצמיחה עולם של תורה, התיישבות ותרומה לחברה ולעם, דרך שמגובה באנשי תורה ורבנים החושבים שזו הדרך! כפשרה וכטעות יש בה התנשאות ויש בה מסר מסוכן שיש לו השלכות חמורות.
ואינני יכול של לסיים בציטוט דבריו הידועים של הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית: "אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חנם שבלבבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".
ויהי רצון שיתקיים בנו 'והאמת והשלום אהבו'.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת 'דעת' ומזכ"ל תנועת בני עקיבא לשעבר