הגיע הזמן להפסיק עם הזיקוקים

את ערב יום העצמאות בשנה שאחרי מבצע צוק איתן לא אשכח לעולם. השריקות והפיצוצים שהתלוו לזיקוקים החזירו אותי לרגעים בהם עמדנו חשופים ברצועה כשטילים עפים מעל לראשנו. אולי בשנת ה-70 נזכה סוף סוף לחגיגה אלטרנטיבית, במקום להצפת הזיכרונות הקשים

חדשות כיפה דויד ליבנה 16/04/18 15:10 א באייר התשעח

הגיע הזמן להפסיק עם הזיקוקים
זיקוקים, צילום: shutterstock

אייר התשע"ה, יום העצמאות הראשון מאז תום מבצע צוק איתן. באותה עת היינו עדיין בתוך השנה הראשונה מאז אותו קיץ חם ואינטנסיבי ששינה את חיי, ורשמיו עדיין ניכרו עליי היטב. את ערב החג ביליתי יחד עם חברים בביתו של אחד מהם במרכז העיר ירושלים. האווירה הייתה שמחה וטובה והערב עבר בנעימים. ואז הגיע סבב הזיקוקים הראשון. 

כל הנוכחים (למעט חבר אחד שלא מתלהב מזה) ירדו למטה לרחוב כדי לקבל תצפית טובה יותר, אך אני, אחרי גרם מדרגות אחד בלבד, נאלצתי לשוב פנימה. הדי הפיצוצים החזקים העלו בי מיד זיכרונות מהקיץ הקודם וגרמו לי לאי נוחות ומועקה. הרגשתי צורך עז להישאר במקום סגור שבו ארגיש מוגן וגם פחות אשמע את הפיצוצים. הנחתי את שתי ידיי על אוזניי ורק חיכיתי שזה ייגמר. המקרה הזה עוד היה בסדר. מה שקרה כשעתיים אח"כ נחרט בזיכרוני לנצח.

הערב הסתיים ויצאנו לרחוב. לא הספקנו להרחיק יותר מדי ופתאום תפסה אותנו שריקה מחריקת אוזניים ולאחריה סדרת פיצוצים. מיד לאחר מכן זה נמשך ונמשך, הלך והתגבר. עוד שריקות ועוד שריקות, עוד פיצוצים ועוד פיצוצים. 

אטמתי את אוזניי בחוזקה והתחלתי לרוץ בבהלה, מקווה שלא ירדפו אותי הטילים. ידעתי שאלה לא היו באמת טילים אלא רק סבב הזיקוקים השני, אבל השריקות, אוי, השריקות. מיד מצאתי את עצמי שוב פעם חשוף בשטח יחד עם חבריי לצוות, שומע את הצרימות הנוראות האלה באוזניי ונפגש לראשונה בחיי בסכנת חיים מוחשית.  

לא אשכח איך אני וחבריי לצוות הבטנו המומים כשראינו את הטילים עפים ממש מעל ראשינו ורצנו מיד להסתתר בטנק, מקווים שאף אחד לא ייפגע בדרך. שריקות הזיקוקים והפיצוצים בעקבותיהם לא נתנו לי מנוח, והזכירו לי מיד את תחושת חוסר האונים באותם רגעים כשעמדנו שם חשופים בשטח בתוך הרצועה. והנה אני במקום בטוח בלב ירושלים אבל חש את אותו חוסר אונים ורק מחכה שזה ייגמר כבר.

היה זה יום העצמאות הראשון מאז המבצע ולא הייתי מוכן לכך כלל, מה שגרם לי להיבהל נורא. מאז, ככל שמתקרב החג, אני מתחיל לחשוש ממה יהיה ואיך אגיב, ומקווה שאולי הפעם, אולי הפעם, מישהו יתחשב בי ובעוד רבים אחרים שסוחבים איתם חוויה קשה שהיו מעדיפים שלא להיזכר בה, אך צפה ועולה כל יום מאליה. כל דבר הכי קטן יכול להציף פתאום זיכרונות מאותם אירועים בלתי נתפסים, בטח ובטח כשהקולות נשמעים בדיוק אותו דבר כמו אז.

במדינה כמו שלנו שבה לצערנו יש לא מעט אירועים ביטחוניים יש למרבה הצער גם לא מעט אנשים שעבורם ערב יום העצמאות הוא לא בדיוק חגיגה, ופיצוצי הזיקוקים הם סיוט שהיו מעדיפים לוותר עליו. אולי בשנת ה-70 הגיע הזמן שמארגני הטקסים והאירועים ברחבי הארץ יחשבו על חגיגה אלטרנטיבית ויפסיקו עם שיגור הזיקוקים.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן