בשבוע שעבר נכחתי בערב המרגש והמיוחד שנערך לציון עשור לפטירתו של ראש ישיבת "מרכז הרב" והרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אברהם שפירא זצ"ל. פועלו של הרב תואר בקווי מכחול מילוליים וויזואליים צבעוניים (כמה טוב שהגיעו למסקנה שסרטון ממצה ומרגש עדיף על פני מלל אין סופי...). הללו נחלקו לשלושה תחומים: הרב כראש ישיבה שחיזק את עולם התורה הציוני-דתי מאבקיו למען ההתיישבות ביו"ש בפרט ולמען ארץ ישראל בכלל ופועלו כרב ראשי לישראל יחד עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
רבים מהדוברים בסרטון שעסק בתקופת היותו הרב ראשי העלו על נס את השילוב המופלא שבין האמירות ההלכתיות והתורניות החדות ולעיתים הבלתי מתפשרות יחד עם מאור הפנים והקשב לכל יהודי- דתי וחילוני כאחד. בייחוד הודגש הניסיון כמי שעומד בראשה של הרבנות הראשית לישראל, שהיא האינסטנציה ההלכתית הגבוהה והפורמלית של מדינת ישראל, למצוא פתרונות הלכתיים למציאות החיים המתחדשת על שלל אתגריה. בין הדוגמאות שהוזכרו היו: פסיקת הרבנות בסוגיית קביעת רגע המוות והשתלות איברים, פסיקות סוציאליות בנושאי מעמד אישי, עגונות, סוגיות גיור, כשרות וכן הבעת עמדות בתחום הפוליטי-מדיני והחברתי כגון התערבותו של הרב בשביתת האחיות הגדולה בתקופתו.
על רקע הדברים האלו ובהשראת תפיסתו של הרב שפירא שהיה ממשיך דרכם של הרצי"ה ואביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, אי אפשר שלא לתהות כיצד בסוגיית "חוק המרכולים" שהיא הסוגיה התורנית ה"בוערת" בדינמיקת הממשק שבין ה'יהודית' ל'דמוקרטית' בתת הכותרת של מדינת ישראל, לא נשמע עד עתה קולה של המפלגה הדתית-לאומית, מפלגת 'הבית היהודי'.
בין אם מניעיה של מפלגת ש"ס הינם מניעים הלכתיים וציבוריים ובין אם היא מניעה את הסערה הנוכחית מטעמי אינטרס פוליטי ואלקטורט, לא שמענו גם הפעם את חברי 'הבית היהודי' מתייחסים בצורה ברורה (שלא לדבר על תגובה יזומה) לסוגיה ופורשים את משנתם, משנת הציונות הדתית.
האתגר של קיום חיים יהודיים במדינה דמוקרטית ששומרת על זכויות הפרט הוא גדול. הקב"ה זימן לנו תקופה מאתגרת של בניין הקומה הגשמית של המדינה יחד עם בירור כיצד ניתן על גבה לבנות את הקומה הרוחנית. לצורך כך, נדרשים לימוד, בירור וליבון של סוגיות שנמצאות ב'חלק החמישי' הלא כתוב של השולחן ערוך – הלכות 'מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל'.
אני קוראת לחברי 'הבית היהודי' להשקיע זמן, מחשבה, לימוד ובירור של עמדתם בסוגיות חשובות אלו על מנת שישמיעו את קולם, קולה של הציונות הדתית ושל כל מי שמזדהה עם ערכיה. לא כתגובה בתוכנית טלוויזיה, או ראיון ברדיו אלא כפרישה מסודרת של משנתה הרעיונית של המפלגה ששואפת להגיע לעמדת הובלת המדינה ולא באחרית הימים..
לצורך כך יש לשבת וללמוד ולהעמיק בסוגיות אלו במעין 'בית מדרש' להלכות מדינה. מתבקש ש'הבית היהודי' תשאף לשיח מתמיד וקבוע עם רבותיה של הציונות הדתית על שלל גווניה, לשמוע מהם דעת תורה (לא במשמעות החרדית של המושג אך כן מתוך כבוד הערכה ומחוייבות לדרך התורנית) וללבן עימם את עמדת המפלגה בסוגיות השבת, הגיור, הגיוס לצה"ל, הכשרות הציבורית, הממשק בין משפט עברי ומשפט כללי, המעמד האישי ודמותה של המשפחה היהודית בעידן הפוסטמודרני ועוד ועוד. בנוסף לקול הרבני, יש לשמוע גם קולות נוספים כגון אנשי אקדמיה מתחומי מדעי המדינה, הסוציולוגיה והמשפט.
לצערנו, הניסיונות הרבים שנעשו במהלך השנים לייצר אמנות והסכמות בין הצד הדתי והחילוני (ובייחוד יש לציין את אמנת גביזון-מדן, שהינה התוצר המפורט, המכבד והקשוב ביותר מבין הניסיונות הללו) לא צלחו וסוגיות הליבה האלה מושלכות שוב ושוב לשדה הפוליטי והופכות לכלי ניגוח וגיוס אלקטורט במקום לאבני הבניין של שיבת ציון המודרנית .
בערב הזיכרון זכינו לראות ולשמוע את גדולי הדור שלנו (שואלת מושג מן העולם החרדי ותוהה מדוע איננו משתמשים גם במונחים הללו...הייתי אומרת שישנה אפילו רתיעה ממונחים אלו ויש להצר על כך מאד)- אותם שעוד חיים ביננו ונאחל להם אריכות ימים ושנים בבריאות טובה.
זו לא חכמה 'להיזכר' ברבנינו רק כאשר צריך לצלמם בפלייר לקראת הבחירות, וזו וודאי לא חכמה לראות שראש ממשלתנו מזמן אותם אליו ללשכתו לשיחה והיוועצות בעוד שלא ראינו לאחרונה מפגש כלשהו בין חברי הבית היהודי, מפלגת הציונות הדתית לבין רבניה. לעומת זאת, יצויין שהרב דרוקמן אמר באותו מפגש מפורשות שהמחויבות של רבני הציונות הדתית היא למפלגת הציונות הדתית, הבית היהודי.
לפני שתים עשרה שנה, הציבור הציוני דתי 'נשכב על הגדרות' (תרתי משמע) למען ארץ ישראל. שעות על שעות של דיונים והתלבטויות התקיימו בין רבני הציבור לבין מנהיגיו הפוליטיים ואישי הציבור שלו. איננו רואים זאת כעת במאבק על השבת. איננו שומעים את קולה של הציונות הדתית זועקת על קדושת השבת שנרמסת במרחב הציבורי מחד ועל אובדן זכותו של היהודי הפשוט שלא לעבוד, לשבות ממלאכה ולנוח ביום השבת מאידך. האם אנחנו כציבור (ולא רק מנהיגיו) מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולבחון מחדש את יחסנו לסוגיית השבת הציבורית במדינת ישראל מתוך מבט כולל של תורת ארץ ישראל ואת שאיפתנו שלא לקרוע קרעים נוספים בעם אלא חיבורים שתהיה בהם תקווה לבניין עתידי מכבד ומשותף?
ד"ר יעל אראלי, מרצה ומלמדת תורה, חברת פורום הנשים של 'הבית היהודי'.