בשיח בציונות הדתית סביב סוגיית מה שמכונה "הרחקת המסתננים", שולטים שני טיעונים מרכזיים. ראשית, שיש להעדיף את שלומם של אחינו בדרום תל אביב השרויים בצרה מעל שלומם של אנשים זרים שבאו לכאן בניגוד לחוק. והשני, שבלי קשר למצוקה שנגרמה לתושבי דרום תל אביב, הקבוצה הזו מהווה איום דמוגרפי על יהדותה של המדינה שחייבים להתפטר ממנו.
אך בהזמנה המוזרה שאיתה אנו פותחים את ליל הסדר, ליל גיבוש הזהות הלאומית שלנו, טמון מסר עמוק שחשוב שהציבור שלנו תשקול ביחס לטיעונים האלו. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים- כל דכפין ייתי ויכול." בואו לאכול איתנו את לחם העוני שלנו! בוא שתפו איתנו אוכל עבדים! מה פשר ההזמנה הכל כך לא מזמינה הזו?
באמירה הזאת, מציע רב יונתן זקס,יש את המבחן האמיתי של החרות. תודעת עבדות היא תודעה של הישרדות בעולם של חוסר. גם אדם עשיר יכול לחיות בתודעה כזאת. להיות בן חורין זה לחיות בתודעה של שפע, כך שגם אם כל מה שיש לך זה לחם עוני, אתה יכול לפנות לכל מי שצריך ולהציע להם לאכול משלך.
לא בכדי אנחנו פותחים את ליל הסדר עם הרעיון הזה. ר' צדוק הכהן מלובלין מסביר שכדי להבין את השורש של כל עניין בתורה, יש ללכת אל הפעם הראשונה שאותו עניין מוזכר בתורה.ובכן, האזכור הראשון של מצות בתורה נמצא בבראשית פרק יט, בהקשר של הכנסת אורחים. לוט מכניס את המלאכים הביתה,נותן להם מקלט, "ומצות אפה ויאכלו" (יט:ג). המעשה החריג הזה מעורר את זעמם של תושבי המקום. "האחד בא לגור וישפוט שפוט!" (יט:ט) מי הוא היפה נפש הזה שבא ומטיף לנו מוסר עם המנהגים הזרים שלו, ומכניס זרים לתוך ביתו? הרי עניי עירך קודמים! בסדום, חמלה על הזר נחשבת לאכזריות כלפי החברה שיש להיענש עליו- "ועתה נרע לך מהם" (יט:ט). אבל לוט התחנך בביתו של אברהם, שלימד את "בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח:יט). ולכן הוא מכין מצות, כמו שאברהם ציוה לשרה "לושי ועשי עוגות" (יח:ח, וראה את הערת רבני בחיי שם שמקשר בין המקרים).
שורש עניין המצה, אם כן, הוא אקט של חמלה לזר, שעומד במחאה נגד התפיסה הסדומית של חוסר שמגנה חמלה כזו. התפיסה הזו באה לידי ביטוי באופן מובהק גם במצריים. "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו" (שמות א:י). גם אם הזר לא מהווה איום דמוגרפי עכשווי, מי שחי בתודעה של חוסר יחשוש לעתיד, ואפילו יצבע את ההווה בחשש הזה. אם ניתן להם להישאר כאן, אוטוטו יהפכו לרוב וישנו את צביון המדינה! כנגד צרות העין הזאת, אנחנו פותחים את ליל הסדר שלנו עם ההזמנה, הצנועה והעוצמתית: כל דכפין ייתי ויכול!
האם כסדום נהיה ולעמורה נדמה? יש כעת כ40,000 בני אדם שבאו מאריתריאה וסודן, ועברו את גבול ישראל באופן לא חוקי ממצרים. כ15,000 מהם מרוכזים בשכונות של דרום תל אביב. לרוב רובם לא היתה הזדמנות אמיתית להגיש בקשת מקלט, ורוב הבקשות שכן הוגשו לא זכו לבדיקה ראויה ומענה הולם. האם במדינת ישראל המשגשגת והחזקה של 2018, שיש בה מספר כפול של עובדים זרים לספק את צרכי המשק, ומספר כפול של תיירים שנשארו בארץ באופן לא חוקי כדי לעבוד, באמת אין מקום לבדוק למי מהם מגיע מעמד של פליט, ולתת לזכאים לכך מקלט זמני עד אשר יעבור זעם בארץ מוצאם?
האם כמעשה ארץ מצרים נעשה? מאז שבנו את הגדר בגבול מצרים, רשות האוכלוסין וההגירה מדווחת על ירידה תלולה בהסתננות, כאשר ב2017, אף מסתנן לא עבר את הגבול. האם בגלל הפחד של "פן ירבה", נגרש בני אדם למה שיכול להיות עוד מסע של פליטות מסוכנת כדי להיחלץ מהסכנות בארצותיהם?
בקרוב נחגוג שבעים שנה לנס הקמת מדינת ישראל, הגשמה של התפילה של דורות "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין." כציבור המכיר בחסדי ה' אשר גמלנו, עלינו לצאת מתודעה של עבדות, תודעה של חוסר, לתודעה של בני חורין, בני אברהם, בני עין טובה, מכניסי אורחים וגומלי חסדים.