לפני כשנתיים התקבלה במשרד הביטחון החלטה לסגור את שתי הפנימיות הצבאיות - הפנימייה הדתית באור עציון וזו החילונית בחיפה.
מספר חודשים לאחר כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון הוא שינה את ההחלטה וקבע שהפנימייה הצבאית בחיפה תמשיך לפעול ורק זו שבאור עציון תיסגר.
הקביעה החדשה עוררה רושם ציבורי של פגיעה בציבור הדתי. גורמים שונים בציונות הדתית ניסו לשנות את ההחלטה ובראשם הרב דרוקמן, ראש הישיבה באור עציון. הם פנו לחברי הבית היהודי ולעומד בראש המפלגה בבקשה ללחוץ על השר ליברמן ולהשאיר את הפנמ"צ פתוחה.
בנט שמע את הקולות, סימן את המטרה - ויצא לדרך. המפלגה עסקה בנושא בצורה אינטנסיבית בתקופה האחרונה ולפני מספר ימים המאמץ הוכיח את עצמו - משרד הביטחון הודיע כי הפנימיה הצבאית באור עציון תמשיך לפעול כמו מקבילתה החילונית.
האם העיסוק המוגבר של כל כך הרבה אנשים בגורלו של מוסד אחד היה מוצדק? שאלה טובה. אך בתור מקרה מבחן, פרשת אור עציון חשובה מאוד. היא מוכיחה פעם נוספת את כישוריו הפוליטיים של נפתלי בנט.
אנשי הבית היהודי מדברים לא פעם על כך שכוחם מוגבל, יש להם רק שמונה מנדטים, משרדים חשובים הלכו לסיעות אחרות וכדומה. אבל טיעונים אלה הם פוליטיים בעיקר ונועדו לצורכי בחירות. בפועל, כאשר בנט מגדיר מטרה הוא בדרך כלל משיג אותה. גם עם שמונה מנדטים בלבד, גם כאשר ההחלטה יושבת אצל שר ממפלגה אחרת, בנט יודע לעבוד. הוא מפעיל לחצים, מזהה מנופים ולבסוף כובש את היעד.
עכשיו מוטל על בנט למנף את ההישג הזה לטובת מטרות נוספות. יש עוד נושאים רבים על הפרק - השירות המשותף בצה"ל, בנייה ביו"ש, שלטון הפקידים והיועמ"שים - כולם חשובים לא פחות מעתידה של הפנימייה הצבאית. נכון, הסיטואציה הפוליטית אינה אידיאלית. אבל נפתלי בנט כבר הוכיח: כשהוא רוצה - הוא מצליח.
הכותב הוא חבר התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית