רוח בחירות מקומיות כבר עלה לאוויר בירושלים, למרות שיש עוד שנה עד יום הבוחר. ועם הבחירות המקומיות עולות שוב שאלות על צביונה הרצוי של ירושלים.
דבר אחד בקונצנזוס: ירושלים, עיר בירתנו ועיר קודשנו, איננה סתם עיר. והייחודיות שלה דורש צביון ייחודי. אבל מה היא הייחודיות של ירושלים? ומה צריכה להיות עמדתה של הציונות הדתית בוויכוחים על צביון העיר?
בזמן לימודיי בישיבת הכותל, הנמצאת בלב ירושלים העתיקה, אני זוכר רב חרדי שלימד שם שהתלונן אלנו שהוא מרגיש תסכול כשהוא רואה שהציונות הדתית איננה משתתפת בהפגנות כנגד חילול השבת בירושלים. זה היה מיד אחרי ההתנתקות, ובזמן הפגנות כנגד פתיחת חניונים בשבת: "ירושלים היא עיר הקודש! דווקא בה חשוב שכולם ישמרו תורה ומצוות! איך אתם יכולים לעמוד בצד ולא להפגין? לא רק למען שלמות הארץ צריך לצאת להפגנות!". האם זו אכן צריכה להיות עמדתה של הציונות הדתית?
החזון התנ"כי לירושלים
אנו צריכים לשאול את עצמנו: מהו החזון הייחודי לירושלים? מה מיוחד בעיר הזאת שהופך אותה לעיר הקודש ולעיר בירתנו?
בספר תהילים נכתב: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה - כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". ובתלמוד הירושלמי ניתן הפירוש: "אמר ר' יהושע בן לוי - עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה, ב' ו').
ירושלים, כעיר בירה לעם היהודי, צריכה להיות גורם מאחד, מחבר, שיודע להפוך את ישראל לעם אחד – לחברים.
לא זאת בלבד, אלא לפי דעה בגמרא (וכך גם פסק הרמב"ם), "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא י"ב). ירושלים, כעיר שמאחדת, צריכה להיות מעל למאבקים הפוליטים והמגזריים. היא לא שייכת לאף שבט או לאף מגזר. היא שייכת לכולנו, לעם ישראל ככלל. כל מגזר חייב למצוא בה את מקומו.
מסקנה ברורה: אמנם החזון האידאלי של התנ"ך לעם ישראל הוא שכל עם ישראל ישמור תורה ומצוות, אך החזון לירושלים הוא שירושלים תכיל את כל גווניה של העם היהודי, גם אלו שלא שומרים תורה ומצוות. וכל עוד יש בעם ישראל דתיים, חילונים, חרדים ומסורתיים, ירושלים חייבת לשקף את כל חלקי העם. כל חלק צריך למצוא את מקומו בעיר שמחברת בין כולנו.
זהו החזון התורני לירושלים. ועל מנת להגשים אותו, אנו צריכים לשאוף שלירושלים תהיה מה להציע לכל אחד מהציבורים שמרכיבים את הפסיפס שנקרא עם ישראל.
דווקא בירושלים: הכלה
יש כאלו שטוענים שהם מאוד פתוחים, ובעד גישה של "חיה ותן לחיות", אך ש"דווקא בירושלים" הם מסרבים לקבל שאנשים לא ישמרו תורה ומצוות. "ירושלים זה משהו אחר" הם אומרים.
לדעתי, הנחת היסוד שאומרת שדווקא בירושלים צריך להיות פחות מכיל ויותר להקפיד על שמירת המצוות של שכיננו היא טעות. אולי זה נכון לגבי שמירת המצוות שלנו בעצמנו, שאנו צריכים להיזהר יותר בעיר הקודש, אך בשאלת הכלת אנשים שאינם שומרי מצוות, ההפיך הוא הנכון.
נכון שצביונה של ירושלים גם צריך לקחת בחשבון את ההיסטוריה שלה, את הרגישות של הקהלים השמרניים יותר בעיר וגם כמובן את היותה את עיר הקודש, אבל חשוב לא לשכוח את החזון היותר רחב שהוצב לעיר.
ירושלים זה אכן משהו אחר ולכן דווקא בירושלים אנו צריכים לראות גיוון ולא אחידות.
דווקא בירושלים אנו צריכים לראות גם חילונים. גם חרדים, ודתיים ומסורתיים, כמובן, אבל גם חילונים. אם בבני ברק לא יהיו חילונים, זה לא יהיה נוראי. אבל אם בירושלים יחיו בה רק שומרי שבת, בזמן שבתוך עם ישראל יש אנשים שאינם שומרים את השבת, זו תהיה טרגדיה.
דווקא בירושלים אנו צריכים גם שמאלנים. אם בעופרה או אפילו באשדוד אין או לא יהיו מצביעי מר"צ, לא קרה כלום. אבל בירושלים, כל עוד בעם ישראל יש מי שמצביע למר"צ, חייבים גם אותם.
בלי חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים, ירושלים לא מגשימה את החזון שהוצב לה. בלי שמאלנים וימנים גם לא. צריך את כולם.
דווקא לירושלים הזאת, המשקפת את כל חלקיה של החברה הישראלית, ציפינו והתפללנו במשך 2000 שנה.
דווקא למען חזון זה, הציונות הדתית ששואפת לראות בהגשמת החזון של שיבת ציון, צריכה לפעול בכל הכוח.
עו"ד דן אילוז הוא יועץ אסטרטגי ופעיל ציבורי. בעבר עבד כיועץ חקיקה של סיעת הליכוד בכנסת ובתפקיד משפטי במשרד החוץ