לחנך ילדים בחינוך דתי עולה הרבה כסף להורים. יחד עם זאת- מדינת ישראל משלמת יותר כסף לילד בחינוך הדתי מאשר בממלכתי והרבה יותר מאשר במגזר הערבי. במילים אחרות- ילדים דתיים זה עסק יקר.
כהורים לילדים בחינוך דתי, אנחנו היינו רוצים שגם המדינה תשקיע בהם כסף, ולא רק הכיס הפרטי שלנו. אלא שיש הורים שעדיין מקווים ורוצים שרק המדינה תממן את התוספת לשעות התורניות. למה שאני אוציא סכומים כל כך גדולים בחודש?! האם זה לא מובן מאליו שמי שחפץ בחינוך דתי, מעבר ללימודי החובה של משרד החינוך– המדינה צריכה לאפשר את זה ולשלם על כך?! – כך יאמרו בעלי ההיגיון הנ"ל.
זהו פחות או יותר הוויכוח בנושא תשלומי ההורים בחינוך הדתי. אף אחד לא שואל מדוע עולה יותר כסף לחנך ילדים דתיים, אלא מי אמור לשלם על זה. כאשר התשובה הרווחת היא- שכולם ישלמו.
כולם ישלמו כי זה מצריך הרבה משאבים. כי צריך ללמד גם תורה וגם מדע, להעניק גם ידע וגם חוויה, שיהיה גם לימוד בכיתה וגם לימוד עצמי, ולא לשכוח גם ללמוד לבגרות וגם לשמה. אז איך מכניסים את כל זה, ומבלי לוותר על אף סעיף, והכול כדי לזכות בכל החבילה של "חינוך דתי"?! איזה מההורים פה מוכן להתפשר על קוצו של עוד?- עוד שעות, עוד דפים, עוד העשרה ועוד מלמד בכיתה?
הדרישות שלנו הן גבוהות, והדמיונות שלנו בשמיים. מה לא נעשה כדי להצמיח את הילדים שלנו ולתת להם את הכי הרבה והכי טוב שאפשר? בעיקר כשמדובר בבסיס של הצמיחה שלהם- בתורה.
ומה אומרת על כך התורה? מסיפורו של הלל ור' יהושע בן גמלא למדנו שחינוך ילדים ולימוד תורה לתינוקות של בית רבן אכן עולה יקר, אבל שאסור להתחשב במצב כלכלי כשזה עומד מול ערך החינוך. כלומר, כולם חייבים לקבל את אותה תמורה בחינוך, ואין מצב שיהיו ילדים שיקבלו פחות בגלל חיסרון כיס. בסוגיות דומות- ששואלות האם לקבל וללמד (ביחד!) את כולם- בני עניים ובני עשירים, בני ת"ח ופחות- ההכרעה היא כמעט תמיד– לא להשאיר אף אחד מאחור. להכיל, לפתוח את הדלת (ואת הארנק) ולהעניק הזדמנות שווה.
כן, שוויון. מסתבר שזה ערך תורני. אפילו גבוה. יצקצקו כל בני ובנות הציונות הדתית, יושבי קרנות הפנסיה המנופחות, אבל יש עניין גדול להושיב יחד ילדים בעלי יכולות כלכליות שונות של ההורים שלהם, ולהסתכל על היכולות והפוטנציאל של הילדים - כל אחד מהם באופן אינדיבידואלי. מבלי לבקש דפי חשבון ומאזנים אחרונים. כי חינוך דתי טוב זה גם כן ערך עליון.
אז על מה אנחנו כל הזמן צועקים, נגד תשלומי הורים?? הפסקה האחרונה תוכיח- חינוך טוב, שווה ועם תמורה מלאה- אבל לא רק לעשירים.
אז מה הפתרון? ומי יכול ואמור להוציא אותנו מהבוץ הזה? יש כמה תשובות אפשריות: חלק מציעים- יותר שקיפות של המוסדות, הרשתות, המשרד הממונה, ובאופן כללי להגביר את הפיקוח. חלק אומרים- יותר קפיטליזם, שוק חופשי של חינוך- שבו כל בי"ס מתאים את עצמו לאוכלוסייה המקומית, ליכולותיה (גם הכלכליות) ולרצונותיה.
בסוגיות מעין אלו, אני נוטה להכריע לעמדה ה"סוציאליסטית". זה מרגיש לי יותר מוסרי ויותר דתי. ומה ה' דורש מאתנו אם לא עשות חסד?! והצנע לכת?! ואם זה לא בא מאתנו האזרחים- אז זו צריכה להיות האחריות והמדיניות של המבוגר האחראי- שלא יהיו פערים בין קהילות ובין אזורים גיאוגרפים, כדי לאפשר לכולם באמת להצליח.
אני רוצה להזכיר, שברוב המקומות שעליהם אנחנו מדברים, שבהם יש צרכנים של חינוך דתי- מדובר בקהילות "מעורבות". כאלו שחיות בערים, ושלא כולם באותו מצב סוציו-אקונומי מובהק. וכאן בדיוק נכנסת לתמונה המילה "אינטגרציה". כי אם בית ספר הוא מלכתחילה פתוח לכלל, ואיננו מייעד את עצמו להיות רק לקבוצה מסוימת- אז בוודאי שבאופן טבעי ייווצר תמהיל אנושי ומעמדי של ילדים ממשפחות כאלו וכאלו.
אם שער הכניסה פתוח באופן רחב- כל הקצוות ייכנסו. ואז צריך לבנות מודל כלכלי שיהיה מותאם. ממילא לא כולם יידרשו לשלם סכומים גבוהים, אלא תילקח בחשבון האפשרות שחלק ישלמו את הסכום המלא, וחלק יקבלו סיוע כלשהו כדי להשלים את הפער בין הצורך לבין היכולת. ולכן, זה מאוד מאוד תלוי בשאלה אילו בתי ספר נפתחים ומה הדרישות שלהם.
למשל, אם לכתחילה פותחים רק בתי ספר קטנים, ממותגים, אליטיסטיים ו"ייחודיים" אז ממילא שם ילכו בעלי היכולת הכלכלית- ישלמו וייהנו. בינתיים בתי ספר אחרים יקלטו את כל השאר- ההמון הממוצע, ואז הם יצטרכו לשלם הרבה מכפי יכולתם.
לסיכום- משרד החינוך חייב לבסס מוסדות גדולים, שבהם יש אפשרות לממן יותר טוב את כל הצרכים ולתת הרבה יותר לכל תלמיד. רשויות צריכות לפעול ביחד כדי להגדיר אזורי רישום משותפים ולא לפתוח הרבה מוסדות קטנים ובזבזניים. אנחנו ההורים צריכים להבין שבי"ס גדול הוא יותר טוב כלכלית לילדים שלנו, ידרוש מאתנו לשלם פחות- וגם יאפשר לכולם לקבל חינוך טוב והזדמנות שווה. וכבר אמרנו שזה גם ערך, זוכרים?
עכשיו כשהוכחנו את הקשר שבין שוויון לבין ממון, ובין תשלומי ההורים המופקעים -לאליטיזם, בעד מי אתם?
הכותבת היא ראש תחום החינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה