חדשות כיפה

אסור שהחזון והמחויבות יהיו על הרצף

הרב יובל שרלו מנתח את המושג החדש "דתיי רצף" וטוען כי יתכן והמעשים שלנו, כבני אדם עם חולשות, יהיו על הרצף אך האידאל והשאיפה לעבוד את ד' חייבים להיות מוחלטים

רצף במעשים אך לא בשאיפות

רצף במעשים אך לא בשאיפותצילום: אלנתן גוטווירט

ולעבדו בכל ללבכם ובכל נפשכם" – על הרצף ??!!

לא ראיתי את התוכניות על הדתיות שעל הרצף, בשל עובדה כפולה: גם בשל העובדה שיש לי דברים חשובים יותר ומכוונים יותר לרצון שמיים, ורוב ימי אני בבית המדרש ולא מול המסכים, אך גם בשל העובדה שתוכניות מעין אלו מהוות מקור להכרת תופעה, אך הן מסוכנות כאשר באים לקבוע לאורן את המציאות הממשית.

אי אפשר לקבוע דבר מחקרי בר משמעות על הציונות הדתית, בשל בעיות מתודולוגיות יסודיות: את מי בודקים (מי נחשב כ"ציונות דתית" לצורך המחקר) ? כיצד בודקים יראת שמיים או "הימצאות על הרצף"? וכדומה.

לא זו בלבד שאני מציע לעולם לא לראות בתוכנית טלוויזיה המספרת סיפור אמיתי מקור יותר מאשר העובדה שהיא מספרת סיפור אמיתי, אלא שגם כאשר משתמשים במילה "מחקר", אני גם מציע לעולם לא לקבל אותו, בעיקר לא כאשר מדובר במדעי החברה, לפני ששואלים מה הייתה המתודולוגיה המחקרית.

יותר מידי פעמים תמצאי עד כמה אנו לא מסכימים עם שיטת המחקר, וממילא גם לא עם מסקנותיו. ברם, נחשפתי למעט דיונים על התוכנית עצמה, ומהם הבנתי כי מתוארת שם מציאות מסוימת, שתהא זו טעות להכחישה, כמו לא ראוי אף פעם לעצום עיניים מול המציאות.

נראה לי שתהיה הסכמה רחבה להיגד הבא: יש בציונות הדתית דברים נפלאים, בתחום התקדמות עצומה בתלמוד תורה, בדביקות, בקיום מצוות, בחיים מוסריים וכדומה. ויש בציונות הדתית גם דברים בעייתיים מאוד מאוד באותם תחומים עצמם.

שאלת המדידה או ההשוואה לחברה אחרת, בעיקר זו החרדית, היא מיותרת, גם בשל העובדה שלחברה החרדית בעיות קשות מאוד מאוד משל עצמם, וגם בשל העובדה שהיא לא משרתת שום דבר. עולם התיקון צריך להיבנות מתוך תשומת לב אחת ויחידה: כיצד אנו מתקנים עוד ועוד את המקום בו אנו נמצאים.

הדבר מתחיל בטרמינולוגיה. למילים יש חשיבות עליונה. כשאנו מגיעים למקום בו איננו יודעים מה העמדות הפוליטיות של הנוכחים, וחשוב לנו מאוד לדעת, אנו יכולים לשאול אותם שאלה קצרה שהתשובה לה קצרה מאוד, ולאור זאת לדעת את עמדותיהם.

למשל, ניתן לשאול אותם כיצד הם מכנים את מה שקרוי "תכנית ההתנתקות": התנתקות, חורבן, גרוש, שיבת אחים הביתה, עזיבת עזה, טרנספר, השתחררות מהשטחים וכדומה – אלו דוגמאות בלבד המלמדות יותר מכל.

גם קופות החולים מתלבטות האם אנחנו "חולים" או "מטופלים" או "לקוחות" – ויש לכך השפעה מרובה. קיבוע מושג של "דתיים על הרצף" הוא אפוא לא רק תיאור מציאות אובייקטיבי, אלא הנכחה של מושג בעל משמעות מרובה. כדי להבין זאת, ניתן להשוות למילים אחרות, הנושאות בחובן מטען שלילי.

כתבתי על כך לפני שנים רבות, כשהתחילו להשתמש במילים "שומר נגיעה". ראיתי בכך חורבן גדול של מושגי הצניעות והקדושה, שכן מעצם העובדה שמציינים את הנושא הזה באופן מיוחד – יוצרים מעמד של אלה שהם "דתיים שומרי נגיעה" ו"דתיים שאינם שומרי נגיעה". מכאן ואילך, הלגיטימיות לעשות זאת היא בלתי נמנעת, והמדרון החלקלק אינו סכנה תיאורטית בלבד, אלא מתרחש מעצם השימוש במילים האלה.

אני רוצה להדגיש כי אינני נוטל לעצמי את הסמכות, חס ושלום, להגדיר מיהו "דתי" ומיהו "לא דתי", אלא רק לתאר את התוצאות של שימוש בביטויים אלה. מעבר לכך, כפי שנראה בהמשך, אינני רואה גם טעם מעשי בהענקת "ציונים" כאלה.

הדבר נכון גם לגבי "דתיים על הרצף". הבעיה בביטוי הזה הוא בעצם העובדה שהוא לא מתאר תיאור סוציולוגי, אלא גם מניע תנועה כזו. גם כאן, אינני שם עצמי כשופט, ואיני רואה (כמו אנשים אחרים) את הצורך לצאת בביטויים פוגעניים כלפי אחרים.

לא ראיתי שום ברכה מההגדרה "ניאו רפורמים", מלבד תחושת שביעות רצון אצל אלה הנוקטים בזה. אף אחד לא נעשה יותר ירא שמיים מהגדרה זו; לא ראיתי שום ברכה מההגדרה "הלייטים". אף אחד לא הפסיק לחפף במצוות בשל העובדה שמישהו הגדיר אולי כ"לייט", וכאמור – זה בדרך מעניק תחושת גאווה עצמית לאלה שסוברים שהם אינם כאלה, אך אין לי וודאות שיש ברכה בתחושה זו. מה שחשוב לעשות, לדעתי, הוא לשוב עוד ועוד על היסודות העיקריים, ולאור זה לבנות את עולם התיקון.

לכן פתחתי בציטוט "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". גם הרמב"ם וגם הרמב"ן, החלוקים ביניהם בשאלה האם בפסוק זה מופיע גם מצוות דאורייתא של תפילה, מסכימים עם היסוד העיקרי שזו מצווה כללית, שלדברי הרמב"ן: "ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל יתברך בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת" (השגות לספר המצוות, עשה ה).

יש מחלוקות רבות מהו אותו רצון ד' – יש מחמירים ויש מקילים; יש דיונים רבים בשאלה באלו תנאים מצווה נדחית מפני מצווה; יש תפיסות עולם מגוונות בתוך משמעותה של עבודת ד', כולל השאלה הנכבדה של מקומו של הקול הפנימי, המוסר הטבעי, האידיאלים הא-לוהיים וכדו', נושא בו מורנו הרב קוק זצ"ל עסק בהיקפים עצומים.

יש דיונים רבים על מפגשה של ההלכה עם המציאות, שכן בעולם ההלכה יש דוגמאות רבות בהן ההלכה לא מתפשרת במאומה עם המציאות, ויש מקומות בהם בשל המציאות הגדירה ההלכה את המחויבויות מחדש; לא זו בלבד, אלא שיש גם חולשות, אי הצלחה בקיום הכל, ועל עניינים אלה אנו מתוודים בכל יום (בנוסחים מסוימים), בתעניות וביום הכיפורים. ברם, המשותף לכולם הוא הצבת המחויבות, הנאמנות והברית עם הקב"ה ועם תורתו לא על הרצף, כי עם על המוחלטות, והימנעות מוחלטת ושוללת של שפה שבה נמצאים "על הרצף", ולא בשאיפה "לשמוע ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

נוסח ברכות המצוות הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ואנו מודים לריבונו של עולם הן על הקדושה הגדולה, והן על כך שזכינו לעשות את רצונו של מקום. מעבר לכך, אנו מאמינים כי היענות מוחלטת להלכה היא הפותחת בפנינו את השערים הגדולים יותר למקומות עליונים שנוצרים מהמפגש שבין א-לוהים ואדם, כמובן רק אם נתאמץ להיכנס בשערים האלה, ואף אנחנו נפתח את שערי הלב ושערי האמונה שלנו. בכל אלה - אין רצף, אלא שאיפה מתמדת לעולם התיקון, התשובה, ההתקדמות, שמירת ההלכה המלאה וברית הקודש עם הקב"ה.

אני מבקש להדגיש כי כל זה הוא ביחס לגיבוש התביעות שלנו מעצמנו. כאשר אנו מתבוננים על דברים המתרחשים בעולמם של אלה שאינם רואים עצמם מחויבים לריבונו של עולם, אך הם מקושרים חלקית – לימדנו מורנו הרב קוק זצ"ל לראות את הטוב בתהליכים אלה, להאמין כי יש בהם כוח להוביל למקומות גבוהים יותר וכדומה.

זה נושא ארוך ומורכב, שגם אותו ניתן ללמוד מדרשות על נר החנוכה: מי שיש לו בית איתן יכול לפגוש גם את החוץ, אך בשעת הסכנה מדליקים בפנים. בפעם אחרת אולי אדון בנושא הזה. בכל מקרה, אין מקום להסיק מתוך התנהגויות אלה כלפי קשר חלקי עם התורה והמצוות של אחרים שום דבר ביחס לחתירה האישית והקבוצתית של הנאמנים לדבר ד' ולתורתו.

מכאן נוכל להבין שלדעתי הדרך עוברת בעולם התיקון והחיזוק, העצמת הברית עם התורה, והתקרבות גדולה יותר לחיים אמוניים, הלכתיים ומוסריים. ההתקפות הנגטיביות אינן נראות בעיניי נכונות, אולם המגמה להעצים את העבודה הממשית לעשיית דבר ד', ודחייה מוחלטת של התפישה שטוענת שלכתחילה יש להיות "על הרצף" היא זו שצריכה להיות הארה שאנו יכולים לקחת אתנו מחג החנוכה, ולהתפלל לריבונו של עולם כי יטהר את לבנו לעובדו באמת.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
23.12.2017

1. דברים נכוחים. ישר כח! (מקס)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

דודי אמסלם צילום: Miriam Alster/FLASH90

אמסלם תקף: "בנט לא נוהג כבוד בראש הממשלה"

קרא עוד