תארו לעצמכם כותרת כזו: "המנכ"ל לא יכול היה לשאת את המשבר והחליט לרצוח את עצמו".לא נעים, נכון? פחות סימפטי מאשר הניסוח המכובס "שם קץ לחייו".
ניסוחים הם תולדה של תרבות, ובמידה רבה הם גם מעצבים אותה. התרבות כיום נוטה ליחס סלחני כלפי מתאבדים, על הציר שבין הבנה להסכמה. גם "המתות חסד" זוכות ליחס דומה. אף אם נניח שיש בזה חסד, בואו נקרא לזה "רציחות חסד". עכשיו נראה אילו רופאים יסכימו לבצע מהלך כזה.
היחס הסלחני הזה בעייתי בכמה מישורים – הוא גם גורם נזק וגם מבטא כשל ערכי כפול. הוא גורם נזק, מכיוון שכל פרסום אוהד נותן לגיטימציה למתאבד הבא. אם בעבר היו קוברים מתאבדים מחוץ לגדר, היום משדרים להם ש"זה בסדר, הרי לא יכולת יותר". אפשר להתווכח האם ראוי בכלל לתת במה תקשורתית למקרים כאלו. יש אומרים שכל פרסום כזה רק "נותן רעיונות" לאנשים שנמצאים על הקצה ולעומתם יש סוברים שלפעמים דווקא צריך להציף את הבעיה, אבל בכל מקרה הסיקור צריך להיות בתור בעיה ולא בתור פתרון לגיטימי.
היחס הזה גם מבטא כשל ערכי, קודם כל ביחס לחיים. האם האדם הוא הבעלים על חייו? הוא זה שמחליט האם וכמה לחיות ומתי לסיים את חייו? חז"ל אומרים "על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת". לא באנו לכאן כדי להנות; אנחנו כאן כשליחים. יש לנו ייעוד שאותו עלינו להגשים, כמו חיילים בצבא. האם חייל יכול להרים ידיים באמצע השירות, לומר "נשבר לי" וללכת הביתה? הוא לא יזכה ליחס סבלני ומבין, אלא ייחשב כעריק ויישלח לכלא.
אדם שמחליט ליטול חיים, גם אם אלו חייו שלו, בוגד בשליחות. אפשר להבין את כאבו, צריך לנסות לעזור לו, אבל בשום אופן אי אפשר להביע הבנה לדרך שבה בחר.
הכשל הערכי השני נוגע להתמודדות עם קשיים. כאן ההשפעה הציבורית רחבה הרבה יותר. ברוך ה', מעטים האנשים שבאמת מגיעים למקרה קצה של מחשבות אובדניות, אבל כולנו נתקלים בקשיים כאלו ואחרים. איך אנו מתמודדים איתם?
ישנה נטייה כיום לברוח מהתמודדות. הילד רב עם המורה? נעביר אותו בית ספר. נכשלתי בכמה קורסים? אעבור ללמוד תואר אחר. אדם רב פעמיים עם אשתו וכבר רוצה להתגרש.
מה עם האפשרות השנייה - להתמודד? לראות בקושי אתגר, לקבל ממנו מוטיבציה ולצאת לכבוש את ההר. זה קשה, זו עבודה לטווח ארוך, אך היא בונה אישיות איתנה וחיים יציבים בכל המישורים - האישי, המשפחתי והלאומי.
נכון, זו הכללה. יש ילדים שצריכים לעבור בית ספר, לא על כל דבר צריך להתעקש. אבל כשזה הופך לתופעה חברתית - זה הזמן לעצור ולשאול האם לא טעינו בכיוון.
רצח עצמי הוא בריחה מהתמודדות. מה כן אפשר לעשות? לרצות לחיות, ומתוך כך לחפש את החבלים שיימשכו אותי למעלה. קודם כל במישור המשפחתי - אבא ואמא, אחים, בן זוג. לדבר ולשתף, כמה שיותר מוקדם. מי שלא זכה למשפחה תומכת יכול לעבור למרחב הקהילתי - חבר טוב, מחנך, רב, מרצה באוניברסיטה. מישהו שאפשר לפתוח בפניו את הלב. כמובן במידת הצורך ניתן ורצוי לפנות לאנשי המקצוע המתאימים.
החיים שלנו הם זכות אדירה וחובה עצומה, הזדמנות בלתי חוזרת שיש לנצל עד הרגע האחרון. "ראה אנכי נותן לפניכם היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע - ובחרת בחיים".
הכותב הוא איש הייטק ובוגר ישיבה