אביב 2007, החיים בטייסת חוזרים לשגרה אחרי מלחמת לבנון השנייה. שלושה מפקדי טייסת, ואני ביניהם, בפגישה במשרדו של ראש מחלקת מבצעים. אנחנו מקבלים מסמך ובו פרופיל טיסה וחימוש, ומתבקשים לבדוק דלק. בפגישה לא נאמר שום דבר בנוגע ליעד או למטרה. מיניתי את עמנואל (מנו) לוי כקצין תכנון למשימה (אל"מ כפיר שהשתתף בהפצצת הכור)
בפעם הבאה שנקראנו למחלקת מבצעים נחשפים בפנינו אופי המטרה ומיקומה. בחדר התרגשות גדולה. המחשבות מתחילות לרוץ, הדופק עולה. המשמעות של מה ששמענו הרגע נוחתת במלוא הכובד על הכתפיים - לפנינו משימה עם משמעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה.
תהליך ההיערכות בטייסת עולה מדרגה. הכל נעשה תחת מעטפת של חשאיות ובטייסת שותפים לסוד שלושה אנשים בלבד. מרבית הלוחמים לא יודעים לקראת מה הם מתאמנים. האימונים הופכים יותר ויותר אינטנסיביים ומרביתם בשעות המאוחרות של הלילה אחרי שמרבית אנשי הטייסת הלכו לישון. אנחנו מתאימים את האימונים עד כמה שאפשר למה שנפגוש בזמן אמת באוויר. כל פרט נשקל ונבחן, אין מקום לטעויות ופספוסים.
את כל טיסות האימון ביצעתי עם ג', מבכירי הנווטים בטייסת. בסיום אחד התחקירים הוא אומר לי "אני לא יודע מה אנחנו עושים כאן. אבל כל עוד אני איתך בקוקפיט, אני כנראה במקום הנכון". בתחילת ספטמבר, 07:00 בוקר, אני נקרא למפקד הבסיס. הלילה זה הלילה, ההחלטה התקבלה ויוצאים למבצע. קוראים ללוחמים, מכינים את המטוסים, פועלים על פי רשימת התיוג שהכנו מבעוד מועד.
לקראת ערב מגיע מפקד החיל לתדרוך קצר. זוהי הפעם הראשונה שהלוחמים עומדים על אופי המטרה ומיקומה. חדר התדריכים בדממה - כל הנוכחים מבינים את המשמעות האדירה של המבצע. בסיכום התדריך אני אומר ללוחמים: "לפנינו משימה אסטרטגית ממדרגה ראשונה, לרגע הזה התכוננו, סומך עליכם שנבצע את הנדרש על הצד הטוב ביותר".
אני עולה לתא הטייס ומשתדל להשאיר את ההתרגשות הגדולה מחוץ לקוקפיט, סוגר את החופה ומניע. מטוס כבד, הסעה איטית, בהמראה מנצלים את כל אורכו של המסלול. שני מטוסים מטייסת 119 בדרך למטרה. אני משתדל לחשוב רק על השלב הבא. חוצים קו, מסתכל החוצה, מוודא ששאר המטוסים במרחק המתאים. הריכוז גבוה.
שעת חצות, הירח זורח, דק וכמעט ולא מאיר. רואה מרחוק שתי נקודות אור, המבנה שלפנינו מושך לתקיפה, ומיד מגיע תורנו. בדקות אחרונות של חימוש והפצצות בדרך למטרה. מקיף את המטרה בפנייה שמאלית ורואה פגיעות מדויקות במטרה.
השקט נשמר עד הנחיתה. לאחר מכן חיבוק אמיץ עם ג', שותפי בקוקפיט, ואז תחקיר וצילום קבוצתי של רגע היסטורי. מאז, אחת לשנה, נפגשים באותו תאריך ובאותה השעה לוחמי הטייסת שהשתתפו במבצע. מעלים זיכרונות מאירוע שאי אפשר לדבר עליו".