ההחלטה לתרום כלייה הפכה את עולמי כמעט בין רגע.
עד לרגע ההחלטה ההתלבטות היא האם לעשות זאת או לא. מרגע ההחלטה אתה כבר מלא בציפייה דרוכה ובאדרנלין לקראת העניין, ומרגע זה כל בדיקה נדמית כעיכוב, וכל המתנה נדמית כנצח מתסכל.
מי בכלל יכול לתרום כלייה?
בשלב הראשוני, מיד אחרי הבעת הרצון לתרום כלייה, נשלחתי לבדיקות דם. מטרת הבדיקות היא לבדוק את מצב הבריאות הכללית שלי, וכמובן את תפקודי הכליות. למעשה, כל אדם בריא, איש או אישה, שמרגיש טוב ואינו סובל מבעיות לב יכול לזכות במצווה הזו (ללא הפרעה והשלכה על יכולת ללדת לאחר מכן).
קיבלתי את התשובות וחזרתי אל הרב הבר מ'מתנת חיים' שליווה אותי לאורך כל הדרך. זהו השלב בו צריך "לשדך" ביני לבין חולה הזקוק להשתלה. לא הצבתי 'דרישות' ספציפיות לגבי זהות הנתרם, מלבד הרצון לתרום ליהודי ולתת קדימות למי שתרומת כלייה תהיה המשמעותית ביותר להטבת מצבו הרפואי.
הרב הבר מצא אישה חולה שסוג הדם שלי מתאים לשלה ויצר קשר עם בית החולים כדי להתחיל בתהליך הרשמי. אותי הוא שיחרר לביתי באמירה ש"בקרוב ייצרו אותך קשר..." וזהו.
הלכתי הביתה. חיכיתי יום ועוד יום. הלכתי לעבודה וחזרתי. וכלום... הרגשתי מוזר. הבנאדם רוצה לעשות חסד, לתרום מעצמו, ונותנים לו לחכות באוויר... איך זה ייתכן?!
מרגיש כמו גר
שלושה שבועות בערך לקח עד שקיבלתי את הטלפון המיוחל. הרגשתי כמו גר בתהליך גיור. מצד אחד מתייחסים אליך יפה, מחייכים אליך, מעריכים אותך. אך מן הצד השני נראה שעושים כמעט כל מה שאפשר בשביל להקשות עליך את המהלך: הוא לוקח זמן ארוך, התשובות לא זורמות בקלות, חוקרים אותך בכל שלב מחדש - 'למה אתה עושה זאת?', 'האם אתה מבין את כל ההשלכות?' ועוד ועוד חקירות מפרכות, בנוסף עליך להיפגש עם רופאים, פסיכולוגים, ועדה ציבורית - כל זאת במשך כמה חודשים - ואין ספק שחלק מהמטרה של משיכת התהליך היא לאפשר לך לחזור בך בכל רגע, ולוודאי כי לא מדובר בהחלטה נמהרת של רגע אחד. כגר נדמיתי לעצמי.
בהתחלה, כאמור, השתגעתי. איני רגיל לחכות כל כך הרבה. בדרך -כלל כשאני מחליט משהו אני מבצעו מיידית. בקושי מצליח לחכות לילה והפעם - נדרשתי לעצבים של ברזל וסבלנות רבה.
"שלום, מדברת שרית ממחלקת השתלות" - הגיע סוף סוף הטלפון המיוחל. שוב, הסבר על החלקים הקרובים של התהליך ותיאום יום בדיקות בבית החולים. הפעם - בדיקות דם לבדיקת ההתאמה ביני לבין החולה המיועד לקבל את הכליה, פגישה עם מתאמת ההשתלות, עם עובדת סוציאלית, עם פסיכיאטרית ועם רופאה שתסביר (שוב...) על כל התהליך.
הלילה-ללא-שינה הראשון
אם עד עתה הייתי קר-רוח והחלטי, יום הבדיקות הרשמי הראשון הזה שבר לראשונה את מעטה הקרח. בלילה שלפניו לא הצלחתי להירדם עד 2 בלילה, וב4 וחצי כבר עמדתי על הרגליים. וזו בהחלט לא התנהגות רגילה בשבילי...
לכאורה, מדובר בבדיקות כמעט שגרתיות. ממש לא משהו מיוחד, כך שלא מדובר בפחד. ובכל זאת ההרגשה הייתה ש'משהו חדש מתחיל', והמשהו הזה סחרר אותי לחלוטין. היום הזה ייזכר כאחד מהשלבים המשמעותיים בתהליך.
יום הבדיקות עצמו עבר ללא אירועים מיוחדים. הוא התחיל בבדיקות דם במעבדה. כשהגעתי למעבדה בבוקרו של יום, מספר דקות לפני הזמן המיועד, אמרה אחת האחיות לחברתה: "יש פה מישהו שהגיע מוקדם, הוא בטח מהאלטרואיסטים, הם תמיד מגיעים ראשונים...".
לאחר מכן ירדתי למחלקת השתלות. בחדר בו ישבנו והקשבנו לרופאה ישבו כולם זוגות זוגות - תורם ונתרם, זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי את מי שאמורה לקבל את הכלייה שלי. לא ביקשתי לפגוש בה, אך מעצם ההתכנסות זוגות זוגות לא היה קשה להבין שהיא המיועדת. עשינו הכרות רשמית קצרה אך לא שוחחנו. אולי אפילו פחדתי קצת מלהכיר אישית. לא רציתי לפתח קשר נפשי. לא רציתי להתחיל לפתוח לעצמי בנפש כל מיני שאלות מיותרות. פשוט ישבנו בשני עברי החדר והקשבנו לרופאה.
בסוף היום נקבע לי מועד ליומיים של בדיקות יותר מקיפות בבי"ח וכן ניתנו לי הפניות לבדיקות שתן, דם ואולטראסאונד מקיפות נוספות שאותן עלי לבצע עד לימי הבדיקות הבאים.
מחשב מסלול מחדש...
יום הבדיקות עבר, וחזרתי הביתה להמתנה לשלב הבא. יומיים לפני ימי האישפוז לצורך בדיקות בבית החולים הגיע ניסיון נוסף: מבית החולים התקשרו ואמרו שבבדיקות האחרון הסתבר שאיני מתאים לתרום לחולה לה הייתי מיועד. נראה כי גם הקב"ה מבקש לוודא את רצינות כוונותיי ובוחן אותי.
שוב הכול נפתח מחדש. שוב מחשבות. שוב הרהורים. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - בכל יום אנו בוחרים מחדש. בחרתי להמשיך בתהליך ופניתי שוב ל'מתנת חיים' כדי למצוא נתרם אחר. אני ממשיך קדימה!
סיפורו של א. הינו אמיתי על כל פרטיו, ומסופר פה כמעט בזמן אמת. שאלות רבות נשאלו בעקבות חלקו הראשון של היומן, וחלקן יקבל תשובות בפרקים הבאים של יומן המסע. גם אתם מוזמנים לפנות אליו בכל שאלה ועניין בכתובת הבאה: t.kilya1@gmail.com