מתנת חיים - חלק שלישי

לספר או לא לספר, מתי לספר ולמי לספר אלו שאלות שמציקות לתורם הכלייה הפוטנציאלי כל יום, כל היום. על הלבטים, השיקולים וההכרעה המיוחדת בזכות עצה של אבא

חדשות כיפה א´ 25/10/13 09:39 כא בחשון התשעד

מתנת חיים - חלק שלישי

לספר, לא לספר, לספר, לא לספר...

לפעמים נדמה לי שההחלטות הקטנות בתוך התהליך היו לי יותר קשות מההחלטה הגדולה לתרום כלייה. אחת ההתלבטויות הגדולות שליוו ומלוות אותי כל הזמן הן למי לספר על כך. מצד אחד ישנו רצון טבעי ופשוט לספר לכל הקרובים - למשפחה, לחברים, לחבר'ה מהעבודה. ומצד שני, אני רוצה לעשות מצווה לשם מצווה ולא בשביל להתפאר בה, וכל שיתוף כזה נראה כחיצוני, כזר, לכזו מצווה.

בשלב הראשון החלטתי לספר להוריי. אני מרגיש קרוב מאד אליהם. עם אימי אני משוחח לעיתים קרובות. עם אבי, שהינו רב מוכר (ועסוק...) אני משוחח קצת פחות, אך בהחלט נוהג להתייעץ איתו לפני החלטות חשובות כל כך והיה חשוב לי לקבל גם את ברכתו לכל התהליך.

לפרקים הקודמים של "מתנת חיים"

ראשונה חביבה הייתה אימי. התגובה הראשונה: הלם. השקט הזה מולך מפלח את הלב. שוב חוזרת אותה הרגשה שכבר הזכרתי: אני רוצה לעשות טוב ומוצא את עצמי מתנצל ועומד מול עיניים בוחנות וחוקרות שוב ושוב, מחפש דרך "להצטדק".

לאחר ההלם הראשוני הגיעה התגובה המעורבת המוכרת - הערכה עמוקה לצד גל של שאלות. תמיד אותן שאלות, כמעט תמיד אפילו באותו סדר: עד כמה זה מסוכן? מה ההשלכות של הניתוח? איזה הגבלות יש אחריו? ומה יקרה אם ההשתלה לא תצליח? ואם אני אצטרך פעם כלייה? או מישהו ממשפחתי?

השאלות הן שאלות מצוינות (אגב, תשובות מצוינות תוכלו למצוא באתר של 'מתנת חיים' העמותה שמסייעת לי בכל התהליך), והתשובות שלי הניחו את דעתה. בערך... כלומר, התפקיד של אמא זה לדאוג קצת לילדים שלה, תמיד, אז זה בסדר שהיא ממשיכה לדאוג, אבל בסך הכול קיבלתי ממנה גב יציב להישען עליו. ביקשתי ממנה לספר לאבא, ולעדכן אותי בתגובתו הראשונית.

לאחר יומיים, קיבלתי ממנה תגובה רפה בשם אבא. מטון הדיבור היה נשמע לי שהוא קצת מסוייג והיה חשוב לי לברר את הדברים ולשים הכל על השולחן, כדרכנו. ביקשנו להיפגש ארבעתנו ביחד: אני ואשתי, אבא ואמא.

ראשית כל עלתה הסוגייה ההלכתית. סיפרתי לו שהתייעצתי עם רב היישוב שעודד אותי להתקדם בתהליך בעקבות פסיקת הגרש"ז אויערבאך בנושא. בנוסף, מי שמלווה את כל פעילות העמותה, ופוסק בכל התלבטות הלכתית הוא הרב אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה, כך שאני ממש בידים בטוחות. האמת היא, שכל גדולי ישראל פסקו להיתר בעניין הזה שיש בו הצלת חיים. חלקם מעודדים אקטיבית וחלקם 'רק' אומרים שהמתנדב תבוא עליו ברכה, אבל אין מי שסובר שהדבר אסור. עניין זה לא נתון במחלוקת פוסקים.

לאחר מכן עברנו לסט השאלות הרגיל אודות ההשלכות הרפואיות. בין השאר העלה אבי נקודה חשובה לבדיקה הקשורה למחלה מסויימת ממנה הוא סובל ושכדאי לוודא שלא משפיעה על העניין. קיבלתי על עצמי מיד להתייעץ עם שני מומחים בתחום כדי 'לסגור את הפינה' הזו (כמובן שהעניין לא הפריע, אחרת לא היינו מתכתבים פה עכשיו).

לאחר השיחה הארוכה הזו, ולאחר שקיבלתי את ברכתו לתהליך, התייעצתי איתו האם ומתי לספר למשפחה ולחברים. תשובתו הפתיעה אותי מאד, והיא גם זו שגורמת לי לספר את הסיפור שלי גם כאן, בצורה פומבית כל כך.

למה לתרום כלייה אחת כשאפשר לתרום הרבה?

בעוד ההתלבטות שלי היתה בין לקיים מצווה בחשאיות לבין לספר לחברים כדי לקבל תמיכה לעצמי, אבא הפך את הקערה על פיה. הכרעתו היתה ברורה: יש לפרסם את העניין כמה שיותר, כדי לעודד כמה שיותר אנשים לתרום! הרי אם הדבר חשוב כל כך, אז למה להסתיר אותו?! כלייה אתה יכול לתת רק אחת, אבל אם בזכות סיפור הדברים תוכל לגרום לעוד אנשים לתרום - הרי זו עשויה להיות מצווה כפולה ומכופלת!

בבת אחת הבנתי שהענווה פה היא לא במקום בכלל, וכל הסוגייה קיבלה פנים אחרות. פתאום הייתי צריך להחליט איך לפרסם בצורה המשמעותית ביותר והרחבה ביותר והקושי שלי נהיה דווקא עם החשיפה...

כך התגלגלתי לכתוב את יומן המסע הזה ולפרסם אותו כאן, ובעוד מספר שבועות, כאשר בעזרת ה' אעבור את הניתוח בשלום אף אחשף כאן בשמי כדי שתוכלו לשאול, לברר ולקבל תשובות ממני באופן ישיר.

אני מקווה שלפחות אחד מכם, הקוראים, גם יידבק בחיידק הזה של הצלת חיים, ויצטרף אלי למסע הזה.

לשאלות, עצות ופרטים נוספים - שלחו מייל - t.kilya1@gmail.com

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן