1.
כל תחילת שנה אני מרגיש כמו רני רהב והמתנות הקטנות לאנשי הקשר.
אני פותח את המייל בפנים חמוצות ומנסח ברכה נרגשת.
יושב על הפרוייקט רבע יום ומשגר אותו - בחוסר כבוד לעולם ושות'.
עותק אחד מבין כל המוסתרים משוגר היישר לתיבת המייל המיושנת של דוד גיבור.
הוא קונה את זה. האמינו לי. בחודש שולחנות החגים הוא מכרכר סביבי כשבידו ברכת הפלסטיק ששיגרתי
באותו לילה מר לאלפי אנשים. הדוד הגיבור שלי קשוח ולא חס על פניי המכורכמות.
בהתחלה זה עושה לי נעים במכמני הלב.
בשלב האמצע ההתלהבות שלו מברכתי לשנה החדשה מתחילה להטריד אותי.
אני מתחיל לרצות להסביר לדוד שלי ששלחתי את אותה הברכה לכל מכריי באשר הם,
ושלא ירגיש מיוחד כשהוא אחד מיני אלף חסרי זהות.
בהמשך הערב, כשהוא מתחיל לקשור לראשי סופרלטיבים וכתרי רימון אני ממש משתוקק
לגלות לו שאת ברכת השנה החדשה שיגרתי בחוסר מחשבה
גם למייל העולם הזה - של אלו שמתו ברשימת התפוצה שלי.
וכמו כן לאלו שצווחים לי מפעם לפעם שאוריד אותם מרשימת התפוצה כבר,
ואם לא - אז הם יתבעו אותי באמצעות עורך דינם.
2.
ולא שלא כיף לי לשמוע מחמאות על פתיחת השנה, פשוט אני מרגיש שרק אם דוד שלי יסגור את הפה
מלפרגן לי, עורי יחזור לצבעו המקורי ויאבד הצבע הנבוך את מקומו מבין לחיי.
אני משתוקק לגלות לו, אך שותק. לא יכול להניד אפס קצה של לשוני. נבוך במבוך.
נכלם, מאדים, מניע שפה וסותם את הג'ורה שלי, המפוצץ באיחולים לבביים.
איך אוכל לעשות אמת בנפשי ולגלות לדודי את הסוד הידוע לכל?
איך אהפוך במחי משפט פצפון ממשורר משפחתי לקין נטול הערכה?
האם אתן למצפוני לפתוח את הסוד הנורא והידוע בפני דודי התם שאינו יודע לתהות על קנקנן
של ברכות שנה טובה בעידן המודרני, ולא מעלה בדעתו את הפשוט לכולנו?
3.
איזה סיכוי יש לברכות שלי לחול כשהם צבועות ומטונפות בהררי אנשי קשר
שאין אני מכוון אליהם כלל את ליבי?
וכמה שווים האיחולים שאני מקבל בחזרה, בכל זאת - מאי אילו ממכריי החפצים בטובתי
ומאחלים לי ברכה שמבין ריסי עיניה ניכר כי אישית היא.
הרי למען הגילוי הנאות, ברכתי היתה מעוותת מיסודה, ואיך אאסוף שברי ברכה חוזרת וידיי מוכתמות
בעוול הנוראי עלי אדמות; עוול השמדת הרגש?! אז החלטתי השנה למגר בנפשי את התופעה ולא
לשלוח מייל שנה טובה לאיש ויהי מה.
4.
יומיים אחרי באזז ההחלטה שפשה בקרביי, החלו להגיע השנות טובות של כלל אזרחי העולם אל שולחני.
העולם מט ליפול מול עיניי. האם הפכנו לחבורה גלובלית שאין לה בעולמה כלום מלבד הזיוף?! כעסתי כצדיק בעמורה.
היתכן שכל מפציצי המייל והטלפון שלי עשויים מפלסטיק ממנו רציתי כל כך לברוח השנה?!
הנותרו רשעים?! לא, לא. אמא, עזרי לי להתמודד. תחושות קשות, יונית. סליחה, אמא.
ואז לפתע, ממש כמו בסיפור יציאת מצרים רק בתאריך סוכות לערך, הבנתי הכל ועיניי אורו.
אנשים, מוסדות ובנקים בסך הכל חפצים להודיע על קיומם. שהם פה וישארו כאן גם בשנה הבאה (הלוואי).
בני אדם הקשורים אלינו איכשהו - הגם שלא בעבותות של ידידות - לא חפצים בטובתנו,
אך רוצים לחוש נעים בעולמם, אז הם משגרים ברכת 'שנה טובה'.
זו לא ברכה, כי ביננו, איש לא קורא את כל הררי הברכות הללו, והדברים ידועים.
אז אולי גם לי מותר? אולי איני צריך להתייחס כל כך בחומרה לברכות עשויות פלסטיק? תהיתי לעצמי.
הרי מדובר בשיגור ד"ש מינוס מינוס מינוס. זה לא הופך את המעשה לחסר רגש ובלתי נאור.
מותר לי פעם אחת בשנה להודיע לעולם שאני קיים, קבעתי בהגיון ואצתי לנסח משהו חגיגי במיוחד,
עטוף צלופן שאיש לא יפתח וגדוש במילים חמות שאיש לא באמת יתחמם לאורן.
משהו שיותיר גם השנה את דודי הגיבור פעור פה ורפוי שרירים.
כי אין זכות לאיש לשחק ברגשות הציבור ככתוב בכתובים 'לא לשחק עם לב של גבר',
אך מה העולם שווה אם אדם לא יכול להותיר בו יתד כלשהו ולהכריז כי הוא קיים?! אנשי העולם ותאגידיו,
אוהב אתכם או שונא אינני יודע, מה שברור לכם עכשיו הוא שהנה אני, הינני. כאן ועכשיו. שנה טובה לכם.
ולא, לא התכוונתי ברצינות חלילה. רק להודיע לכם שאני קיים, עד הפעם הבאה.