לי זה ממש לא היה קל או מובן מאליו. אלא שהחיים אילצו אותי ממש, בהזדמנויות שונות ובדרכים כואבות לפעמים, להרפות בעל כורחי.
אם זה מיגרנות שהתחילו להתלוות לחיים שלי מגיל 16, ובשל כך מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה בא לי להתעצבן, או להתמסר למשהו עד שיצא מושלם, ואני אומרת לעצמי: אם לא תעצרי עכשיו תבוא מיגרנה, ואם זה בתקופות של הריון והנקה, שאני יודעת שאם אני "נותנת עוד פוש אחד" החלב פשוט לא יזרום, או הגב יכאב/יתחילו צירונים כתוצאה ממאמץ,
וכך אני מוצאת את עצמי עם משפחה שהולכת וגדלה, מטלות שהולכות ומתרבות, ועקרונות שהולכים ומתפוגגים להם באויר הצח.
אני זוכרת כשהיינו זוג ממש צעיר, בדירה החמודה שלנו בנווה יעקב, אירחנו בשבת זוג חברים עם הבן שלהם שהיה אז בן שנה, שנה וחצי, ואני זוכרת את עצמי עוברת שם עם סמרטוט כל הזמן, ומבריקה כל פעם מחדש את שולחן הזכוכית הסלוני מטביעות האצבעות שלו. היום זה נראה לי כל כך פתטי. אני זוכרת שהייתי ממש לחוצה מכל דבר שהוא נגע בו. ובתוכי אפילו כעסתי על אמא שלו איך היא לא מרסנת אותו.
היום כמובן אני מסתכלת על זה בחיוך גדול. כי זו היתה נקודת מוצא שממנה עברנו דרך ארוכה. אני חושבת שלאורך כל השנים היה לי בית יפה. לא מוזיאון. אבל יפה, עם פריטים שאני אוהבת, עם השקעה בצבע הקירות, בוילונות, לא כל דבר יפה חייב להיות שביר, ומבחינתי גם בדירה שכורה אני משקיעה כאילו היתה שלי.
אבל האיתותים של הגוף שלי לימדו אותי, או אילצו אותי להתפשר. להעלים עין. לדעת שנורא מפריעים לי הצעצועים והבגדים שלהם על הרצפה, אבל אולי המחיר של להתכופף עשרות פעמים עם הבטן של סוף הריון, לא שווה את זה. כשהיו לי 3 ילדים היה לגו, ופאזלים, וכל מיני משחקים עם חלקים קטנים, שלצערי, גם אם נורא רציתי לראות הכל ממויין בקופסאות ובמגרות שלהם זה לא קרה. בהריונות פשוט הייתי מטאטאה הכל, ומכריזה "בואו לאסוף את מה שחשוב לכם, אחרת הכל הולך לפח" ואכן, לאט לאט אזלו מהבית משחקים עם חלקים קטנים שאכן הגיעו לפח. זה מחיר, אבל השפיות שלי שווה אותו.
כאשר הריון הסתיים ב"ה בלידה בריאה, שמשמעותה היעדרות שלי מהבית לשבוע לפחות (בית החלמה בטלז סטון זה המקום שבו אני בירח דבש עם התינוק החדש, לומדים להכיר אחד את השני בשקט, הרחק מהמולת הבית). כל לידה כזאת משכה מתחת ידי את אחד התפקידים שהיו עד אז "בלעדיים" שלי (אני הרי עושה אותם יותר טוב מכולם, ובפחות זמן) אם לא היה האילוץ הזה, הייתי ממשיכה לאחוז בתפקידים האלה. אבל לא היתה ברירה, והנה, הילדה בת 10 יודעת להפעיל מכונת כביסה, אבוש יודע להכין פשטידות, ואני יודעת להעלים עין.
כל מיני פשרות שהתחילו כאילוצים, במבט לאחור, הילדים ובני הבית רק יצאו נשכרים מכך. יצאו עצמאים יותר, בסיטואציות שצריכים אותם וסומכים עליהם, וזה בעצם הצמיח אותם.
היכולת לסלוח לעצמך, היא עניין חשוב בחיים בכלל, ובהורות בפרט. עדיין אני מוצאת את עצמי במצבים שונים, מסמנת לעצמי בראש (כמו יום הולדת לאחד הילדים) שאם היה לי זמן הייתי עם עושה משחק/מקשטת את הבית בבלונים/משהו אחר שמצריך עוד טיפה זמן ועוד טיפה השקעה, ומשתדלת לסלוח לעצמי, להזכיר לעצמי שהעיקר הכוונה, האהבה, ויותר מכולם - הרוגע והשלווה.
מאמרים נוספים בסדרה:
בלי תוויות ובלי ציונים
תעשי רק מה שאת אוהבת
אחד אחד או "ערב אירוע"
תשקיעי בעצמך. בלי רגשות אשם
כל מה שצריך זה קצת הומור
אורנה דן, ירושלמית , אם ל 13, תומכת לידה ומשפחה ומתמחה בהנחיית הורים במכון באר.