התשוקה הזאת ללמוד את "הדרך" ושיהיו לך כל התשובות. כל הפתרונות לכל המצבים. שבכל מצב של ויכוח, או כשמישהו קורא תיגר על הסמכות שלך, תדעי מה להגיד ובטון המתאים, וגם תהיי בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון...
אההה... 30 שנה אני מחפשת את הדרך הזו, וכבר מבינה שזה לא עובד כך. אין באמת "שיטה" שיכולה לתת מענה לכל סיטואציה (וגם שתזכרי את המתכון ברגע האמת).
ובכל זאת, אנחנו לא אבודים. אנחנו ההורים שלהם, בתוך תוכנו אנחנו יודעים הרבה דברים, מאוד אמתיים. מאוד קולעים. אבל אנחנו לא תמיד יודעים לתת להם מלים. ולא תמיד המלים יצאו בזמן הנכון, ואם יצאו בזמן הנכון, לא תמיד האוזניים שמולנו ערוכות לקלוט אותם.
גם בנפש של הילד (העצבני ואולי החצוף ומעצבן ברגע זה) שנמצא מולי, נמצאים הדברים הכי טהורים והכי אמתיים. גם הוא לא מחובר בשניה הזאת לאותם דברים אמתיים וטובים.
בין הנשמה הטובה והאוהבת שנמצאת בתוכי, לבין הנשמה הטהורה והאמתית שבתוך הילד שלי נערמו הר של מלים, צעקות, כעסים ותסכולים, שלא נותנים לנו לראות את כל זה. לא בתוכנו, ולא באדם שמולי.
מה שעוזר לי בסיטואציות כאלה, זה להסתכל בכנות לתוך העיניים שלהם. הם מרגישים מבוכה, ומשהו בהם מתרכך. מתרכך כי באותו רגע הם התחברו טיפה לילד הטוב שבתוכם.
אני מסתכלת בעיניים כדי לנסות להעביר כל מיני דברים שאני והוא יודעים בתוך תוכנו, ולא מצליחים לבטא במלים. המלים לא תמיד מצליחות לבנות גשר מעל ההר המסריח הזה שנערם בינינו.
אפילו כשאני מפרידה בין שני ילדים שרבים, ואני מסתכלת לאחד מהם בעיניים, אני מעבירה מסר, שאם הייתי אומרת אותו במלים, אולי היה מעורר התנגדות. אבל אני מוסרת לו: אני מכירה אותך. אתה לא באמת רשע כזה. אתה לא אוהב את הסיטואציה הזו שנקלעת אליה. בתוך תוכך אתה אדם טוב, זה משהו שהשתלט עליך.
כן, כל זה בשניות ספורות של מבט עיניים.
זה כלי שהוא תמיד זמין, וכמה מעט אנחנו משתמשים בו.
כל כך שחוק להגיד שאנחנו בדור שבו העיניים תקועות במסכים, אבל אגלה כאן סוד כמי שנעשתה אמא הרבה לפני עידן הסמארטפונים: גם לפני כן זה היה ככה. אז לא היו מסכים, אבל אמהות תמיד עסוקות, והסיטואציה הכי נפוצה היא ילד שמדבר אתך תוך כדי שאת מקפלת כביסה/שוטפת כלים/מסדרת את הקניות. יוצא, שרוב השיחות שלנו, גם כשהן על מי מנוחות, הן נטולות מבטי עיניים ישירים.
אבל להישיר מבט זה פותר כל כך הרבה דברים, ובינינו, זה הדבר הנכון לעשות. להסתכל בעיניים, ולהקשיב באמת.
ילד יכול לחזור מהגן או מבית הספר ולספר מלא דברים. מעניינים יותר או פחות. רובם נשמעים טריוויאלים ולא חשובים. אבל אם מסתכלים לו בעיניים מגלים את מה שהוא באמת רוצה להגיד: הרגשות שמאחורי הסיפורים.
ילד יכול להציק לך ולהיות נודניק כשאת רק רוצה שהוא יסיים וייתן לך להתפנות לעיסוקייך, לשיחה עם החברה, למסך שאת מחוברת אליו וכו'.
אבל לרוב, אם נתפנה אפילו לדקה, להקשבה מלאה עם מבט עיניים, הוא יקבל את מבוקשו ויניח לנו. אם הקשב האמתי לא נמצא שם, הוא ימשיך לנדנד ולהיות יותר "דבק".
אם תרצו, זה ההסבר שלי למושג (השחוק גם כן) זמן איכות.
מצאתי שמבט עיניים נותן מענה במצבים רבים, עוזר לי להתחבר לתשובות שבתוכי, עוזר לילד להתחבר לאהבה שלי שנמצאת שם מתחת לפני השטח, ועוזר לי להבין אותם יותר.
אורנה דן, תומכת לידה ומשפחה, מתמחה בהנחיית הורים במכון באר