המספרים בלתי נתפסים. גם בפעם השנייה והשלישית שאתה עובר על הנתונים של הדו"ח שהפיק ארגון 'לקט ישראל' בשיתוף פירמת ה BDO אתה מרגיש שמשהו לא מתחבר כאן:
לפי נתוני הדוח שנחשף, שווי המזון שנזרק בישראל נאמד בכ-2.5 מיליון טונות בשנה, המהווים כ-35% מהיקף ייצור המזון המקומי. שווי הכלכלי של המזון בישראל שהושלך לפח בשנת 2015 נמדד ב18 מילארד שקל.
אם נתחיל לפורר את המספר ההזוי הזה ונחלק אותו בהתאם למשק בית בישראל נקבל כי כל חודש מושלכים לפח שמונים וחמישה קילוגרמים של אוכל ששווים נאמד ב616 ש"ח (מאקו.06.01.16). 75% מהמזון מורכב פירות וירקות. נתון נוסף מלמד שמחצית מהמזון המושלך הוא ניתן להצלה וראוי למאכל. מזון זה נאמד בבכ-1.3 מיליון טונות בשנה ושוויו כ-8 מיליארד שקלים.
אחרי שהנתונים קצת התעכלו בתודעה שלי חשבתי למה שלא אתחיל מניתוח של הרגלי האכילה שלי:
כמה פעמים קרה לי לפתוח את המקרר ולראות קופסה של חומוס שנקנתה לפני שבוע ופג התוקף שלה מסתיים בעוד שבועיים מונחת ליד קופסה חדשה של חומוס חדש שטרם ראה אור. בדר"כ ההתלבטות איזה לקחת חומוס לקחת מוכרעת על ידי הודעת יח"צ המדובררת בידי החומוס החדש:
"אתה הולך להתלכלך עכשיו בחומוס המעפן הזה שהתקשה בקצוות במקום לפרגן לעצמך משהו חדש? מה אנחנו בקטע של הומלסים עכשיו?".
ומה עם כל מעדני הגבינה שלא תמיד מתאים לי לסדר במקרר לפי התאריך ובסוף אני הולך על החדשים והישנים נזרקים בגלל פג תוקף?
אפילו אידאולוגיה שלמה בניתי לשחיתות הזו: הנה אנחנו, דור שלישי לשואה, נגמלנו לגמרי מהתסביך הרעב ויכולים לארגן וועדת קבלה לאוכל שלנו. תאכל את זה היטלר.
ואז נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי איך סבתא שלי ע"ה התייחסה בכבוד לפירורי הלחם בסעודת שבת. היא ביקשה והפצירה בנו שלא נעז לזרוק אותם כי היא זוכרת איך הפירורים האלו החזיקו אותם בתקופת טרבלינקה. הילדות והזיכרונות שלה ספוגים בהם. מבחינתה הם הרוויחו את היחס אליהם בכבוד.
אח"כ חשבתי על סבתא של אשתי שתחי' שמקפידה שכל העצמות והבשר של הסעודה יארזו ויעברו לחתולות בחצר ביתה כי חבל לזרוק אותם. בהתחלה לא ממש התחברתי לעניין. למה לכלכך את הידיים בכל הגועל הזה אם אפשר פשוט להעיף הכול לפח?
אבל אח"כ חשבתי שמזמן לא מדובר כאן רק על משהו טכני:
עוד קצת אוכל. פחות אוכל. אלא על משהו הרבה יותר מהותי: הכבוד למזון באשר הוא והידיעה שהאוכל שהפסקת כבר להתרגש ממנו , הוא עדיין בגדר הבלתי מושג ליותר מידי אנשים במדינה שלך.
וכשאתה מזלזל באוכל הזה, נוצרת לך בנפש תנועה של זלזול גם כלפי האנשים האלו שבחיים לא היו מוותרים על מעדן שפג התוקף שלו יחול היום או על חומוס מלפני שבוע.
אז גם אם גדול עליך לארוז את כל שאריות הצ'ולנט של שבת ולרכז אותם לעניים, כדאי שתחשוב פעמיים לפני שאתה משליך לפח מזון שמישהו אחר יכול רק לחלום עליו. בטח כשהילדים הקטנים שלך מסתכלים ומתרגלים להתייחס לכל השפע הזה כאל דבר מובן מאליו. כי הוא ממש לא.
אז למה בכל זאת הכבוד הזה לאוכל כל כך קשה לנו ולסבתות שלנו הוא מובן מאליו?
היה זה ג'ורג אליוט שאמר כבר:
על אדם להיות עני בשביל להכיר את מותרות הנתינה.
אבינועם הרש, מחנך ומעביר סדנאות לנוער וחדרי מורים
לתגובות: avinoam811@gmail.com