למסע הזה יצאתי בתיק עם שני ספרים. הראשון היה רומן רומנטי מהסוג הנחות, אלו שקוראים כשלא רוצים לחשוב על כלום ורק לאהוב את עצמך. השני היה ספר של יו נסבו אומן המתח והרצח, למקרה שאזדהה עם הסיטואציה. אמרתי לעצמי שהמדד לאיך אני אשרוד את הימים האלו, ישתקף בספר שיתחשק לי לקרוא בערב.
נסיעה לגולן מצריכה הכנה נפשית, ובמיוחד נסיעה לשלושה ימים של מרוץ משימתי "המרוץ לחתן". כן, שלושה ימים של מפגש פנויים-פנויות מהסוג שהביך אותי רק לחשוב עליו, אבל בעולם הדייטים המופלא של ימינו אין מה לחפש וגם אין את מי, והמצב הופך להיות קצת מתסכל. כך בגיל 25 המופלג, כשאבא כבר לוחץ והשכנים היקרים מרימים גבה צריך לעשות מעשה. אז החלטתי להשקיט את כל הקולות הדואגים, לבקש בנימוס דיסקרטי חופש מהבוס ופשוט לנסוע.
שלושה ימים לפני המסע וכאילו לא חסרות לי קבוצות בווטסאפ, צירפו אותי לקבוצת ווטסאפ של המשתתפים שכל מטרתה הוא למצוא טרמפ לגולן, ליצור קשר ראשוני כלשהו וגם להתחלק בהוצאות הנסיעה. אני, שנאלצתי להצטרף לכולם באיחור, ניצלתי את הקבוצה למטרה אחרת לחלוטין - לוודא שאני לא מכירה אף אחד ושאף אחד לא מכיר אותי. בדיקה בסיסית של תמונות הנוכחים, הצלבה עם חשבונות פייסבוק והמטרה הושגה: אין שום סיכוי שהמידע עלי יעבור למישהו ממכריי.
היתרון בנסיעה למדרשת הגולן זה שאין ברירה, ושעתיים וחצי של נסיעה בגיבוי חבילת שוקולד מכריחים אותי לחשוב אחרת. כשאני מבינה שעוד רגע מגיעים, המחשבות על העבודה שתחכה לי כשאשוב למשרד ועל החברות שלא סיפרתי להן לאן נסעתי נגמרות, ובמקומן מתחילות להתגנב המחשבות על מה שמצפה לי ועל החברות החדשות שאפגוש שם (ואם נודה על האמת, בעיקר על הבחורים). יחד איתן מגיע מן כדור לחץ קטן בבטן, על הסיטואציה המוזרה שהכנסתי את עצמי אליה. ואז כשכבר חושך בחוץ, הגעתי.
נכנסתי ונעמדתי בשולי המעגל בו עמדו 50 הרווקים והרווקות האמיצים אשר הקשיבו לרותם המדריך. אחרי יום שלם שהם בילו יחד בטיול בשטח וכבר עשו היכרות בסיסית ביניהם, פתאום הרגשתי שכל העיניים ננעצות בי במקום ברותם, נהייתי מודעת לחצאית הוורודה שלבשתי ולאיך שאני נראית אחרי הנסיעה הזו. אבל אחרי ההחלטה שקיבלתי בדרך לא לעשות 'ויברח', פשוט נעמדתי במקום ובקשב מדומה הצטרפתי להסברים על המשימה שבפנינו: תחרות 'מאסטר שף'.
לבשל. קטן עלי, אני עושה את זה בבית מכיתה י'. מסתבר שלעשות את זה בחברת עוד שישה אנשים שבאופן רנדומלי נבחרתי לבצע איתם את המשימה, זה קשה קצת יותר. מישהו צריך לקחת פיקוד, להחליט מה מכינים עם המצרכים שסופקו לנו, לחלק משימות בין כולם, לזכור שיש לנו רק שעה להכין מנות מושקעות וכמובן, לזכור תוך כדי שאני עדיין במשימת חיפוש. ביננו הסתובבו שני שופטים מתחום האוכל שיובאו מבחוץ והיו אמורים לבחון את ההתנהלות הקבוצתית, את היצירתיות ואת הטעם. כשמצאתי את מקומי הטבעי מקפיצה ירקות ליד האש, שכחתי שבעצם אני צריכה להיות מובכת ומפוחדת, וחזרתי לבחון בחשאי ובגלוי את הנוכחים.
בבוקר למחרת הייתי כל-כך עייפה מאירועי האתמול, שאפילו לא שמתי לב שבארוחה דווקא ניהלתי סמול-טוק איכותי. רק בדרך לסדנאות גיליתי שמלווים אותי משני צדדי שני בחורים חסונים ועוד בחורה ושמישהו באמת מתעניין איזו סדנא בחרתי. בין סדנת זכוכית וסדנת ODT, בחרתי דווקא במגרש האקדמי הביתי שלי - הרצאה על המצב בסוריה, קילומטרים בודדים ממקום מושבנו בחיספין. היות ואי אפשר לעלות לגולן בלי להזכיר את מלחמת יום כיפור, עטופים במעילים, כובעים וכפפות, יצאנו אחרי הסדנאות להדרכה מרתקת על הקרב בתל-סאקי, מתוך תקווה לתצפת על החרמון המושלג.
אחרי סדנת סטיילינג לבנות (לא, כי בנים לא צריכים סדנה כזו) ומפגש עם סופרת טרייה, הגענו לערב השירה. מה יותר טוב בערב חורפי, מלשבת עם חבורה של אנשים שחלקם גדולים ממני כמעט בעשור ולשיר שירי 'אנו באנו'? אבל הזוגות החדשים פרשו לדבר ונשארנו כמה רציניים לשיר. התקדמנו לשירי אריק, אתניקס ושאר השירים שנולדתי לתוכם ואיכשהו המיקרופון הגיע גם ליד שלי. כשהתנתקתי ממה שאני מייצגת ופשוט הייתי עצמי, פתאום גיליתי שזה קל יותר לדבר עם אנשים חדשים, ליהנות מחברתם ולהיות מוחמאת מהבחור שליווה אותי לפתח החדר באחת וחצי בלילה.
היום האחרון נפתח במרוץ משימתי עם הרכבים ברחבי הגולן. האמת, שווה. תחשבו שאתם משתתפים במרוץ למיליון, ממלאים משימות, פותרים כתבי חידה והכל בליווי מפלים שוצפים, מעיינות מלאים ותחושת ניצחון ששרדתי את המסע הזה בלי לעשות לעצמי פדיחות.
לקראת סיום התאספנו למעגל, כשכל אחד מסכם במשפט את שעבר. מדהים לגלות שכולם הגיעו עם אותה תחושת הפחד והמבוכה ויוצאים קצת אחרת, מעודדים יותר. שאני יודעת שלמרות החששות אני שמחה שהגעתי ועשיתי דברים אחרת מאיך שאני רגילה, ושאולי לא מצאתי את אהבת חיי, אבל מצאתי אהבה אחרת. יום אחד אני אבוא לגור כאן בגולן, בשקט הזה שלמרות הלחץ שבו אנו חיים יוצר שלוות נפש וגורם להיפתח לאחרים ולעצמך. ומה זה להיפתח? ביום למחרת קיבלתי הצעת חברות חדשה בפייסבוק מאחד הבחורים שם, אז אולי יש תקווה, אולי שווה לפעמים לצאת מאזור הנוחות ופשוט לנסות.
ואיזה ספר קראתי בסוף? אף אחד מהם. פשוט נרדמתי.