בנות בצריח?

הטירונים החדשים של חטיבת גבעתי, עמדו בשלשות ברחבת הפלוגה, מתוחים ונרגשים, מחכים בציפייה דרוכה לפגוש בפעם הראשונה את מפקד הפלוגה. הרס"פ (רב סמל פלוגתי, מ.ו.) יצא ממגורי הסגל ובצעקה רמה קרא: "לקבלת מפקדת הפלוגה. הפלוגה תמתח להקשב, הקשב!".

לא, אל תרוצו לגוגל לחפש את המ"פית הראשונה בגבעתי, היא לא באמת קיימת. אך אם תשאלו את חברות הכנסת רחל עזריה (כולנו) ומרב מיכאלי (המחנה הציוני), זה רק עניין של זמן עד שפסקה דמיונית, כמו זו שכתובה למעלה, תהפוך למציאות.

ח"כ מיכאלי כתבה לאחרונה בדף הפייסבוק שלה ש- "15% מתפקידי הלחימה עדיין סגורים לחלוטין לחיילות. התפקידים היוקרתיים והנחשקים ביותר, שמהן צומחת שדרת הפיקוד של הצבא, עדיין סגורים לנשים מה שעדיין תוקע נשים מאחור - בצבא ואחר כך גם באזרחות. לכן הגשנו את הצעת החוק לפתוח את המקצועות לנשים ובעיקר - לעבור למיון לפי כישורים ויכולות ולא לפי מגדר". המצב כיום, מהווה שיפור והתקדמות אדירה לעומת העבר, בכל מה שקשור לגיוס נשים לצבא אך את ח"כ מיכאלי זה לא מספק, "בישראל, יש חובת שירות שווה לנשים וגברים, אבל אין שוויון הזדמנויות בצבא! זה מצב בלתי נסבל. במושב הקרוב נעלה מדרגה במאבק לשנות אותו".

בהמשך היא כותבת על החזון שעומד מאחורי הצעת החוק הדרמטית: "אל תטעו, חברות וחברים. החזון הפמיניסטי שלי הוא לא נשים קרביות בצבעי הסוואה עם סכין בין השיניים. החזון הפמיניסטי שלי הוא כמה שפחות מלחמה וכמה שפחות קרב בכלל. אבל החזון הפמיניסטי שלי הוא גם שוויון". לדבריה של מיכאלי, גם 'שלטון הגברים' במערכת הצבאית עומד בפני סיום, "נגמרו הימים שבהם גברים יחליטו על נשים מה אנחנו רשאיות או לא רשאיות לעשות. איזה סיכון אנחנו לוקחות או לא לוקחות. נגמרו הימים שבהם המדינה יכולה לתלות שלט "אין כניסה לנשים". מה גם שאין לי ספק שככל שיהיו לנו יותר נשים בהנהגה בכל מקום, ודאי בצבא, ככה נתקרב לא רק לשוויון, אלא גם לשלום".

(צילום: צילום מסך מויקיפדיה)

שירות נשים בצבא בכלל וביחידות הלוחמות בפרט, אינו דבר חדש. כבר בזמן מלחמת העולם השניה, לחמו במסגרת הצבא הבריטי כ-4,000 נשים. בישראל, בשנים שלפני קום המדינה, כשליש מלוחמי הפלמ"ח היו בכלל לוחמות. מרגע שקמה מדינת ישראל, החל צה"ל לקלוט נשים לשורותיו, בעיקר לתפקידים פקידותיים, כך היה עד שנות ה- 80, אז החלו להיפתח יותר תפקידים עבור בנות, בעיקר בתפקידי הדרכה, כמו הדרכת חי"ר, שיריון וקליעה. המפנה הגדול הגיע בשנת 1995, אז בחורה בשם אליס, עטרה לבג"צ נגד צה"ל ושר הביטחון, בדרישה שיאפשרו לה להתנדב לקורס טיס. בעקבות העתירה, נדרש צה"ל לחשב מסלול מחדש ולפתוח מקצועות רבים ויחידות נוספות עבור נשים. מעבר לקורס טיס, אפשר צה"ל, למי שתחפוץ, להתגייס גם לקורס חובלים וליחידות כמו תותחנים, נ"מ, וקרקל. עם זאת, בעקבות מחקר שערך חיל הרפואה בשנת 2000 לקביעת התאמתן של נשים לתפקידי לחימה, נותרו מרבית תפקידי החי"ר והשריון סגורים בפני נשים. תפקידים, שחברות הכנסת מרב מיכאלי ורחל עזריה, מתכוונות להיאבק על פתיחתם.

מי שמביע התנגדות עזה, לשירות נשים ביחידות הלוחמות, שעדיין סגורות בפני בנות המין הנשי, הוא לא רב ולא אדם דתי, אלא רז שגיא, אל"מ במיל', יו"ר הפורום לחוסן צה"ל ובעל תואר שני במדעי הרוח המאוניברסיטה העברית. שגיא כתב ספר שלם שנקרא 'נלחמות בצה"ל', בו הוא מגולל את משנתו ותפישתו, על סמך עשרות ראיונות ומחקר רב שנים, לגבי שילוב נשים ביחידות הלוחמות. "הספר מתעסק בעיקר בפן המבצעי בצבא ולא בשיוויון", אומר ל'כיפה' שגיא ומיד מסביר שבג"ץ אליס מילר, עליו נתלית ח"כ מיכאלי, פורש בצורה לא נכונה. "ח"כ מיכאלי מתייחסת לבג"ץ אליס מילר כנקודת מפתח למהלך שהיא רוצה להוביל, אבל הבג"ץ לא אמר בשום מקרה שצריך לפתוח יחידות לנשים. בהחלטה נכתב ששני הערכים, ערך השיויון וערך הביטחון מתנגשים בסוגיה הזאת ובצבא, ורק בצבא, ערך הביטחון גובר על ערך השיויון". לדברי שגיא, ערך המבצעיות גובר במקרה הזה על ערך השיויון מכיוון ש-"אנחנו לא גרים בשוויץ, השכנים שלנו ישמחו לראות את הצבא שלנו הופך ללא צבא. לכן אני בוחן הכל בעיניים מבצעיות".

אל"מ במיל' שגיא אומר שכיום רק 8% מיחידות הצבא סגורות לנשים. חיל שיריון, הנדסה, יחידות החי"ר (גבעתי, גולני וכדומה) והיחידות המיוחדות (סיירת מטכ"ל, שייטת ודומיהם). הוא מונה כמה סיבות עיקריות, שבגינם הוא סובר שאין לפתוח את כלל היחידות הלוחמות לנשים. "סיבה ראשונה", הוא אומר, "היא הסיבה הפיזיולוגית. נשים הן נמוכות יותר, רצות לאט יותר, פחות חזקות והשלד שלהן בנוי בצורה שונה". לצורך המחשת דבריו, מביא שגיא דוגמא מעולם הספורט. " הפער בין אלופת העולם במרתון לנשים, לאלוף העולם של הגברים, הוא 13 דקות. זאת אומרת שאם אלופת העולם לנשים, תתחרה במרתון עם כל הגברים, היא תגיע מקסימום למקום ה 300. אלו עובדות. לגברים יש יתרון פיזיולוגי מוחלט". שגיא מצביע גם עם בעיית ההתאמה של הנשים הלוחמות לציוד הצבאי לרבות ביגוד, כלי נשק וכלי לחימה כמו טנקים ומטוסים. "הפיזיות השונה יוצרת אי אחידות, אין אותם מדים, אין אותן קסדות, רכבי הקרב לא תמיד מותאמים לנשים. בארה"ב מטוס פלט טייס ונווטת, והנווטת נהרגה כי הגוף שלה לא עמד בעומס".

סיבה נוספת היא נושא הורדת הרף עבור לוחמות, מה שלדברי שגיא, פוגע בסופו של דבר במבצעיות של צה"ל. "נשים לא עומדות ברף שמציבים בפני הגברים. אז מה עושים? מורידים להן את הרף. וזאת בניגוד להחלטת השופטים בבג"ץ אליס מילר, שבו רוב השופטים קבעו שאסור לצבא לעשות הנחות לנשים שמבקשות להתקבל ליחידות לוחמות"

ומה לגבי קורס טיס? כבר היו כמה נשים שסיימו אותו בהצלחה.

"אני לא אשקר לך. מורידים את הרף בקורס טיס, ועדיין ביחס לכמות מתחילות הקורס, פחות בנות מוסמכות מבנים".

שגיא טוען, כפי שכתב בספרו, שהורדת הרף והדרישה הפיזית המופחתת מהלוחמות לא מונעת מהן נזקים בריאותיים, שלעתים מתגלים כבלתי הפיכים. "למרות שמורידים ללוחמות את הרף, הן נפגעות באופן שלא יעלה על הדעת. בקרקל למשל, 50 אחוז מהבנות סובלות מבעיות בריאותיות. הנתונים האלה פורסמו על ידי בזמנו ודובר צה"ל טען שאני ממציא נתונים, והנה לפני חצי שנה הם פורסמו באופן רשמי ע"י דובר צה"ל עצמו". כשאל"מ במיל' שגיא, מדבר על פגיעות בלתי הפיכות, הוא מונה בין היתר, פריצות דיסק, שברי מאמץ חמורים ופגיעות באגן. "בתותחנים המצב אפילו גרוע יותר. 75 אחוז מכלל הלוחמות סובלות מפגיעות ונזקים כאלו ואחרים. מתוך ארבע בנות רק אחת לא נפגעת! וזה עוד אחרי הקלות וארבע הורדות רף בשנים האחרונות".

(צילום: פלאש 90. הדס פרוש)

היכולות הפיזיות של נשים מול גברים ומידת התאמתן ליחדות הלוחמות, נידון לא מזמן בכתב העת 'מערכות', ביטאון צה"לי העוסק בנושאי צבא, ביטחון ומדיניות. במאמר תחת השם 'שילוב נשים במקצועות לחימה, ההיבט הפיזיולוגי', רשמו, סא"ל במיל', פרופ' יורם אפשטיין, לשעבר מפקד היחידה לפיזיולוגיה צבאית בחיל הרפואה וסא"ל פרופ' יובל חלד מפקד המכון לחקר רפואת הלוחם (פיזיולוגיה צבאית) בחיל הרפואה, את הדברים הבאים: "אנחנו בדעה שניתן לשלב חיילות במערך הלוחם בהתאם למגבלות הפיזיולוגיות שלהן. שילוב חיילים במקצועות הלחימה בהתאם למגבלותיהם הפיזיולוגיות נכון, כמובן, גם בנוגע לגברים. אך במבחן התוצאה, הניסיון להכשיר חיילות לתפקידי לחימה בקו המגע, שהוא מעבר ליכולתן הפיזיולוגית - רק בשם השוויון - עלול להסתיים במספר רב של חיילות פצועות רק כדי לאתר את החיילת האחת שתעמוד בעומס העבודה הנדרש. זהו היגיון שגוי ואף מסוכן בחישוב של עלות-תועלת. מטעמים מבצעיים אין זה נכון להתאים את הסטנדרטים בנפרד לנשים ולגברים. יחד עם זאת, במקצועות שאינם דורשים יכולות גופניות גבוהות במיוחד, שאינם דורשים נשיאת משאות כבדים לאורך זמן או הרמה של משאות כבדים (פגזים או ארגזי תחמושת) ושאינם דורשים מגע התקפי עם האויב, ניתן לשלב בהצלחה לוחמות".

דברים דומים, טוען כאמור שגיא, שחושב שלבעיות הפיזיות של הלוחמות ישנה השפעה נוספת מזווית קצת שונה. הבעיות הפיזיולוגיות יוצרות מחסור חמור בכח אדם", הוא אומר ומוסיף ש-"הלוחמות שנפגעות אך לא נושרות, גם לא משתתפות בחלק נכבד מהאימונים מה שיוצר עומס על המפקדים ועל המערכת וקנאה בין אלה שמתאמנים לאלה שנחים ומחלימים בצד". לטענתו המצב הזה פוגם בגאוות היחידה של חלק גדול מהלוחמים בגדוד. "אנחנו תחקרו המון לוחמים בנים מקרקל והדבר הראשון שהם עושים כשהם יורדים מהאוטובוס, זה להוריד את תג היחידה. הם מתביישים בזה שהם משרתים בגדוד מעורב".

(צילום: דובר צהל)

הדבר האחרון והמרכזי, אותו מונה שגיא כסיבה שלא לפתוח פתח ללוחמות בכל היחידות, הוא נושא הלכידות. "בלעדיה לא תיכון יחידה קרבית! אני התגייסתי למען המדינה, אך כשהסתערתי, הסתערתי כי כולם הסתערו, כי היתה בינינו לכידות.. בין גברים לוחמים יש אחווה מיוחדת ואינטימיות שאינה אירוטית, וברגע שאתה מכניס ליחידה כזאת אשה אחת, אחת! הכל משתנה ולא בגלל הנשים אלא בגלל שני המינים. אני רחוק מלהיות מיסיונר או דתי אבל ברגע שאתה מכניס אישה אחת ליחידה של גברים הדינמיקה משתנה לגמרי. זה יכול להיות רחמים או רצון להגן, משיכה מינית, כל דבר. זה חזק מאיתנו וחזק משני המינים. זה ימיס ויפורר את הלכידות ובלי לכידות אין צבא. אי אפשר לערבב בין נשים וגברים מבלי לפגוע בלכידות. אז יכולים לבוא ולהגיד בואו נקים יחידות לנשים בלבד. אבל זה כבר נוסה. קרקל הוקם כגדוד לנשים אך מכיוון שהיתה שם נשירה אדירה צירפו לגדוד גברים שיסחבו את הציוד הכבד".

שגיא אומר דברים לא פשוטים. אך כשאנו נתקלים באמירות של קצינים, כמו אמירותיו של מג"ד הקרקל, בכתבה של 'הארץ', אי אפשר שלא להתבלבל. "הגדוד הזה כבר לא נמצא בחבלי לידה. הוא פרץ דרך. יש כאן שילוב של מוטיבציה בשמיים ויכולת גבוהה וזה יעשה רק טוב לצה"ל. אנשים עוד לא הבינו את הפוטנציאל. לאט לאט הם יתחילו לעכל. אני לא חושב שהמוטיבציה כאן שונה מאשר במסייעת של גדוד 51 בגולני. גם כאן יש גאוות יחידה, תחרותיות, מקצועיות. אני לא חי בסרט. אני לא מכין את החיילות והחיילים שלי לשג'עייה. הם לא עסוקים באימוני לחימה במנהרות ולא בכיבוש בניינים רבי קומות. אנחנו מתאמנים למה שאנחנו עתידים לפגוש: פיגועי חדירה, ניסיונות חטיפה או מסע הרג באחד היישובים".

אל"מ במיל' שגיא, תסביר לי את הפער, בין הטענות שלך לבין מה שמג"ד קרקל אומר בריאיונות. תרבות הפוליטקלי קורקט השתלטה עד כדי כך על הצבא?

"כן. קרקל קם כדי לסתום פיות. הרי קרקל הוא גדוד פחות מבצעי משאר גדודי החי"ר, ואת זה גם המג"ד שלהם יגיד".

מתנגד נוסף להצעת החוק המתגבשת, הוא הרב יוני לביא, מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוער ורב אולפנית ישורון. "מי מרוויח מהצעת החוק החדשה" הוא שואל בשיחה עם 'כיפה', ומיד עונה כי התשובה "די ברורה. האנשים שבוער להם לקדם בכל מחיר את האג'נדה הפמיניסטית הקיצונית". לטענתו של הרב לביא, מי שמפסידים מיוזמה, כגון זו של מיכאלי ועזריה, הם ארבעה גורמים. "ראשית, צה"ל. אין ויכוח על כך שמבחינה פיזית לבנות יכולות שונות מבנים. במקום להתמקד במטרה המרכזית שלשמו קיים צבא - להכריע את האויב בשעת מלחמה, רוצים להכריח את צה"ל להתעסק בשילוב נשים בתפקידי לחימה תוך הורדה של הקריטריונים וקביעת סרגל מאמצים פחות תובעני, כדי שגם הבנות יוכלו להתאים אליו. אין ויכוח בצמרת הצבא על כך שיחידות מעורבות חלשות יותר, וברגע האמת אנו עלולים לשלם בחיי אדם בגלל יוזמות שכאלו".

הבאים בתור להיפגע, ע"פ הרב לביא, הם "הלוחמים הגברים. במקום להתמסר עד הסוף למשימתם החשובה, תוסח דעתם בגלל עירוב המינים ההדוק שקיים בשירות המשותף". הרב לא שוכח לציין גם את הלוחמים הדתיים ש-" חלקם עלול למצוא את עצמו מודר משירות ביחידות מעורבות כדי לא להיקלע למצבים הפוגעים בצניעות ובהלכה". ואחרונות חביבות, הנשים עצמן, שנפגעות ומשלמות מחיר הן ברמה הפיזית והן ברמה המנטאלית מדרישות המאפיינות יחידות לוחמות שאינן מתאימות לגוף ולנפש הנשית.

לסיום דבריו, אומר הרב לביא, כי "כנראה לזה כיוונו חז"ל בקביעה הנחרצת במסכת קידושין 'דרכו של איש לעשות מלחמה, ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה', ולאחריהם כל פוסקי דורנו שאסרו את הדבר באופן מוחלט. אסור לתת לשיקולים זרים וחיצוניים להשתלט כשמדובר בערכים עליונים של ביטחון ישראל ולוחמיו, הגברים והנשים".

(צילום: פלאש 90. אדי ישראל)

אחת הדמויות הבולטות והמוכרות בציונות הדתית, בהקשר של שירות ביחידה קרבית, היא סרן תמר אריאל ז"ל, שנהרגה לפני כשנתיים במפולת השלגים ברכס האנאפורנה שבנפאל. כמה שבועות לפני שנספתה בנפאל, לחמה אריאל במבצע צוק איתן ואף עמדה לקבל אות הצטיינות על תפקודה בעזה. סא"ל מתן, מפקד הטייסת של תמר, תיאר את מה שעשתה במהלך המבצע: "במשך 50 ימים היא פשוט הייתה נמרה. הראשונה לקפוץ על כל טיסה מבצעית. לא סיפרתי לה, אבל היא נבחרה למצטיינת הטייסת של המבצע כשביקשו ממני להמליץ על אחד מאנשי צוות אוויר".

[embed]

אחת הדרכים להנציח את זכרה של תמר, היה לקרוא למכינת צהלי לבנות, על שמה של הנווטת הדתיה הראשונה. החלטנו לשוחח עם ראשת המכינה, הרבנית מיכל נגן, על הצעת החוק המתגבשת בפרט ועל גיוס בנות ליחידות לוחמות בכלל. "אני הייתי רוצה לומר דבר כזה" אומרת הרבנית נגן, "אם המגמה היא שיויון, הייתי רוצה שגם תפקידי נשים יפתחו בפני גברים ואז כל אחד יוכל לבחור איפה לשרת. אבל המערכת הצבאית היא לא באמת שיויונית כי גבר חייב לשרת ואשה לא בהכרח אז אני מניחה שהשיויון היא לא הסיבה להצעה הזאת אלא משהו אחר". נגן, עושה הבחנה בין שני סוגי פמיניזם, שעשויות להסביר את ההבדל בין הגישה שלה לגישות אחרת, שאולי מהן נולדות הצעות כמו זו של חברות הכנסת מיכאלי ועזריה. "הייתי רוצה שכחברה נוכל לשאול את השאלה, 'האם באמת נשים וגברים הם אותו דבר רק בגוף אחר או שהם שתי מהויות'?. בעגה המקצועית, קוראים לזה פמיניזם מהותני ופמיניזם אנטי מהותני".

פמיניזם מהותני הידוע גם בשם פמיניזם תרבותי, זהו זרם בפמיניזם שלא מנסה לטשטש את ההבדלים בין נשים לגברים אלא אף מדגיש אותם ואומר שעל בסיס השוני יש לפעול למיגור אפלית נשים. לעומת זאת, הפמיניזם הלא מהותני, הינו זרם קיצוני יותר הסובר שאין הבדל מהותי בין נשים לגברים ושאפלית נשים היא משהו מושרש ומובנה בחברה.לדברי נגן, "הפמיניזם שאנו רואים בישראל הוא אנטי מהותני. עכשיו אני כאישה דתיה ופמיניסטית עם זהות נשית מאוד מאוד עמוקה, סוברת שיש הבדל בין אשה לבין גבר וכך אני עומדת מול בוראי ומול תלמידותי". בעיניה, הטשטוש בין שני המינים הוא לא דבר חיובי, "המגמה הזאת היא בעייתית מבחינתי. תלמידותי בצהלי יודעות שאני נגד זהות האשה הלוחמת. אני הייתי משאירה את היחידות הלוחמות, גם אלה המעורבות, לגברים. נשים נועדו להביא חיים לעולם".

"הנקודה השניה", מציינת נגן, "היא המחשבה שהבת הדתיה יכולה להיות בכל מקום ולעשות הכל. אני חושבת שזה לא נכון. אני הייתי מציעה לכל בת שמתגייסת לבדוק טוב טוב לאן היא מתגייסת, כדי להיערך ולהתכונן בהתאם. צריכה שתהיה צרכנות נבונה גם בבחירת מקום הגיוס. לא בכל פעם ובכל מקום שהצבא אומר שהוא ערוך לקבלת בנות דתיות, זה באמת מתאים לכולן ואני אומרת את זה לא בהכרח בהקשר לפתיחת יחידות כמו גבעתי וסיירת מטכ"ל לנשים".

אז בשורה התחתונה, אם תבוא אליך תלמידה להתייעץ ותשאל אותך האם להתגייס לגולני, את בצורה כזו או אחרת תמליצי לה לחפש תפקידים משמעותיים אחרים ולא ללכת לגולני?

"זה הניסוח שלך ולא שלי אז אל תכתוב את זה בשמי, אבל בעגה שלי ובשפה שלי אני אומר שלא כל הנוצץ זהב ובנות צריכות לדעת לבחור את הזהב ולא את מה שנוצץ".

אז אם נחזור לסיפור הדמיוני שסיפרנו בתחילת הכתבה, האם יש סיכוי שיום אחד אף אחד לא ירים גבה כשישמע על מפקדת פלוגה, שמובילה את חייליה וחיילותיה להסתער על האויב בלב עזה או לבנון? תלוי את מי שואלים. התחושה היא, שלמרות שיש לכך לא מעט מתנגדים, הולכת להיות התנגשות נוספת, בדיוק כמו בבג"ץ מילר, בין עיקרון השיויון ועיקרון הביטחון, כשהפעם בחלוף עשרים שנה, יתכן שערך השיויון יהיה זה שיגבר, הודות לערך אחר, מקודש לא פחות, ערך הפוליטיקלי קורקט.