אל תתגרשו.
חכו רגע.
אתם עם הדמעות בעיניים. הייאוש. חוסר האונים. התשישות.
הימים האלה מאד מאד קשים לכם.
קשר המועקה בבטן רק הסתבך יותר בחודש האחרון. החגים לא טובים לכם.
אבל אל תתגרשו.
רגע.
עם כל המועקה הזאת. החנק. כל הכאבים.
כשחוזרים היום, מחר, שבוע הבא, לשגרה - מתגנבות ללב מחשבות על פירוק, חשבונות של בעד ונגד, מה אתם יכולים להרוויח מזה ומה להפסיד.
הסטטיסטיקה נגדכם.
גם אני.
אל תתגרשו.
רגע.
תסתכלו עלינו, אנשים שנשואים המון שנים כבר.
אתם חושבים שלא היינו שם?
אתם חושבים שרק פעם אחת?
אתם חושבים שכבר אף פעם לא נהיה שם?
לפני שאתם מחליטים משהו, תמצאו אותנו, אנשים שנשואים המון זמן - ותשאלו אותנו איך עשינו את זה. איך אנחנו עושים את זה ואם זה כדאי ולמה.
כלומר, תמצאו את האנשים שעושים את זה וחושבים שזה כדאי.
זוגות צעירים אחרי החתונה מסתכלים אחד על השני תוך כדי החגים האינטנסיביים הראשונים יחד ומופתעים (שלא לומר נדהמים) לגלות דברים על בני זוגם. ידענו את זה על אמא שלו? על המשפחה שלה? ידעתי שככה הוא אוכל? שהיא לא קמה לעזור לאמא שלה אפילו פעם אחת? שהוא לא מחליף חולצה כל החג? שהיא צינית? הוא קרא לי שמנה עכשיו? על יד כולם? היא לא שומרת דיסטנס עם ההורים שלי! הוא מעדיף לצאת עם חברים שלו לטייל כשאני בדיוק מבייצת...
בקטנה.
אבל סימני שאלה כבר מרחפים על הזוגיות כשחוזרים לשגרה.
עדשות מגדילות כבר מונחות שם.
אי נחת נאספת. טיפה ועוד טיפה.
ומי קם בלילה, ואני החלפתי לו קודם, איך היא נראית ולמה היא צועקת ומתלוננת כל הזמן, הוא פשוט עושה מה שבראש שלו שאפשר להשתגע, לא רק שהיא לא מרוויחה בכלל היא מבזבזת הרבה, לפחות שתטפל בילדים, אני מבשל ומנקה ומפרנס. היא חונקת. הוא אף פעם לא בבית. שתשחרר. שלפחות יגבה אותי עם הילדים.
אין לתאר. מי דמיין את הגיהנום הזה.
לא כיף.
לא צריך משבר אחד גדול. פיצוץ. דרמה.
לא כיף. מועקה. שום גילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה ושלום ורעות.
יותר מלחמה עולמית.
ועוד שבת ועוד חג ועוד ילד ועוד ריב ועוד שקט ומתרחקים ואוספים טינות ושנאות ואכזבות והוכחות. שהזוגיות הזאת היא טעות.
ואחרי החגים מחליטים להתגרש.
אחרי שנה, שנתיים, שבע, תשע-עשרה, עשרים ושמונה, שלושים וחמש וארבעים ושתיים.
הסטטיסטיקה נגד.
אם הסטטיסטיקה הייתה בעד - גם אני הייתי בעד.
אם זוגות היו מפרקים משפחה כדי לבנות אחת אחרת יותר שמחה - הייתי בעד.
הסטטיסטיקה והחברים הגרושים של כולנו מספרים סיפור אחר.
קשה למצוא זוגיות שנייה, קשה להחזיק בזוגיות שנייה. האתגרים הרבה יותר קשים. מכל הסיבות.
אל תתגרשו.
ממילא צריך לעבוד על זוגיות ומשפחה.
ממילא צריך לעבוד קשה.
ממילא צריך לעבוד קשה כל הזמן. לא נחים. אין הפוגות.
ממילא מוכרחים ללמוד איך עושים את זה.
תשמעו ממי שחושבת שזה הכי כדאי לסבול חמישים שנה ולהיות מאושרים בזה.
יוצאים מן הכלל - אם אין עדיין ילדים. אם יש אלימות. וחריגות אמיתיות אחרות (הימורים? התמכרויות? לא לאוכל!) לא, אם הוא לא זוכר אף פעם אף פעם את יום ההולדת ויום הנישואים זה לא חריגות אמיתית או מיוחדת. גם לא אם היא רוקדת עם ספר תורה לא בשמחת תורה ולא כשאף אחד רואה.
וחיבוק חזק חזק מקרב לב מבין. הבאסה הזאת היא נוראית. המועקה משתקת.
אחרי החגים זמן טוב ללמוד לתקן.
תאמינו שאפשר.