שמחת החג והעצב שבתפילת "יזכור"

בישולים, ניקיונות, ביגוד חדש, ערב התעוררות, סליחות - מתכוננת לחג. אבל הלב, הלב מלא ומעת לעת מצטעפות העיניים. מה יש בו בערב החג? 
כך כתבה תרצה אתר בשירה " שיר לערב חג": 
"כבר ערב, 
האופק אדום ויגע, 
אתה בוודאי לא יודע, 
אתה בוודאי לא שומע, 
שהערב 
ערב חג. "

הערבוב הזה של  "עין במר בוכה ולב שמח" (מתוך פיוט "עת שערי רצון" הנאמר לפני התקיעות) הביא אותי להרהר בשילוב המוזר של מנהג הזכרת נשמות בחגים.

מחזור ויטרי הוא ספר הלכה ומחזור תפילות, המיוחס לרבנו שמחה בן שמואל מוויטרי, שהיה תלמידו של רש"י. מובא במחזור: "ופוסקים צדקה ברבים על החיים לבדם ... וכן מנהג בכל יום אחרון של רגלים שקורין פרשה זו לפסוק צדקה על החיים לבדם ולא על מתים שלא להצטער עליהם. דכתיב בהו ברגלים: "והיית אך שמח" וכן מנהג בארץ אשכנז שאין פוסקין צדקה על המתים בג' רגלים אלא ביום הכיפורים בלבד".
חרף זאת, מנהג הזכרת הנשמות השתרש ברוב הקהילות ונוהגים להזכיר את נשמות הנפטרים בשלושת הרגלים ויום כיפור.

ברוב הקהילות, נהגו לצאת מתפללי בית הכנסת אשר הוריהם בין החיים ולהותיר את היתומים בהיכל התפילה. במקומות בהם מעטים היתומים נהגו שלא לצאת. מעניין, כי מנהג אמירת "יזכור" נתפס כחשוב גם בציבורים שאינם מקפידים לקיים קלה כבחמורה. לא אחת נראים אנשים ממהרים להגיע דווקא לחלק זה של התפילה. נראה, כי כיבוד ההורים לאחר לכתם טבוע ויסודי בהליכות בשר ודם.

ידוע, כי בארועים מאתגרים וברגעי שמחה עולים בזיכרוננו מי שגמל לנו כל טוב, מי שהעניק לנו חיים ויצק בהם תוכן. כך בשעה של התמודדות ראה יוסף את דמות דיוקנו של אביו ופרש מן העבירה. 
אמי האהובה, חיה שורצזון ז"ל, נסתלקה מאיתנו בחטף לפני כ6 וחצי שנים. דמות דיוקנה מלווה אותי בצמתים רבים ואף בנפתולי היום יום.  גוון קולה מטשטש מזכרוני עם השנים אך תוכנם בהיר לי. אני יכולה לדעת כמעט בוודאות, מה היתה דעתה בסוגיות כאלה ואחרות.
החגים, מציפים איתם זיכרונות. זכרונות מהרמה הקולינרית ועד לנוסח התפילה, המעמד והמנגינות.

נראה לי כי מנהג אמירת "יזכור" בשלושת הרגלים הצליח להיטמע  כך בזכות טבעיות מקומו בנפש. מצד אחד, מה לאבלות ולחג? שהרי נאמר "ושמחת בחגך"  ואכן היו שהתנגדו לחיבור הנ"ל. יחד עם זאת, הגעגוע ואזכור הנשמות כל כך מתבקש דווקא בשמחת החג. ניתן למצוא בו הזמנה להשתתפות בשמחה של אלו שלא זכו לחוג עימנו את החג, כמו שנהגו קהילות אשכנז, להזמין את הנפטרים לחתונה משפחתית.

יותר מכך, לכל חג יש מסר ייחודי  שהזמן  המקודש לו וקיום הלכות החג מחוללים בנפש. כך למשל, תחפושות בחג פורים יכולות לחולל פלאים ביכולת להתחבר לעומק ומהות  השמחה.
 אך אדם שמתחפש ביום שלמחרת פורים נראה תלוש. קורה כי קהילות מסוימות לא מצליחות לקבוע פעילות פורים תוך כדי החג והמארגנים נאלצים, לקבוע אותה לאחר החג. בעיני, זה  נתפס כחסר טעם. רק החג עצמו באמצעות התחפושת יכול לחולל משהו בנפש. להתחפש בשביל אירוע, נראה מביך, אלא אם כן אתה עדיין נע בין גילאי 3-8.

בנוסף, למסר הייחודי של כל חג יש את המעטפת המשותפת המכונה "המשפחה היהודית". החגים, סובבים סביב ערכי המשפחה. באופן כללי, אדם יהודי לא יכול לקיים תרי"ג מצוות כשאינו מחובר לקהילה. באופן יום יומי נדרש  אדם להתפלל ולהתחבר לצורך כך עם עוד 9 אנשים. "אדם בתוך עצמו הוא גר" זו אחת האמירות הכי פחות יהודיות שקיימות. אדם במשפחתו, קהילתו, עמו ועולמו - זה כבר ניסוח יותר יהודי. 
כחלק מהמסר הזה, חשוב לנו להזכיר לעצמנו את היקרים לנו שנעדרים במובן הפיזי משמחת החג, לחוש מקושרים לדורות קודמים, ועד כמה קלישאתי שזה נשמע: לחוש חוליה משרשרת הדורות.

ויהי רצון ותתקיים בנו נבואתו של יחזקאל בן בוזי (יחזקאל ל"ז):
..."וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת... וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.... וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה..."
ועד שזה יקרה , מקווה שהחל מהשנה, בשעה שאומר את תפילת "יזכור" אשתדל לעשות זאת שלא מתוך עצבות ואבלות אלא מתוך חיבור וגעגוע.

שנה טובה,
כתיבה וחתימה טובה!

רונית שני צילום: באדיבות המצולמת

רונית שני, מנתחת התנהגות MA