שגרה עם הילדים? ממש לא, החגים הגיעו!

עוד זה מדבר וזה בא. החופש הלך אבל החגים מגיעים… משה נא-אור הוא אבא על שבונה אוהל ומדליק מדורות, אבל אפילו אותו החגים מכריעים. למה קשה כל כך בחג הקרב ולמה הילדים הם מראה וקריאת השכמה?

חדשות כיפה משה נא-אור 19/09/17 11:28 כח באלול התשעז

שגרה עם הילדים? ממש לא, החגים הגיעו!
אב ל-6 וכלב

לא מזמן סיימנו את החופש הגדול. לא אכחד, היתה תחושת הקלה מסוימת ושמחה על החזרה לשגרה. באופן אישי, לא הייתי שותף לחדווה והעליזות ששטפו את הרשת החברתית, בבחינת 'התחיל החופש הגדול האמיתי' ושמחת ההיפטרות מהילדים. החופש הגדול זימן לנו הזדמנויות מיוחדות למפגש ממושך וממלא עם הילדים. הם למדו להכיר אותנו ואנחנו למדנו להכיר עוד פן בהם. החופש והצורך לייצר עניין מוציאים מאתנו כהורים דברים שהשגרה לא מאפשרת, אפילו בקשיים אנו נדרשים ליתר יצירתיות.

לדוגמה, תחום המשמעת והענישה. הרי ברור שלא תוכל למנוע מהם את שעות המחשב שלהם, שאם תעשה כך, הלך עליך ועל ראשך ועל שפיות דעתך. אז פתאום צריך לנכש עשבים או לנקות את האוטו או ללמוד את שירי ר' יהודה הלוי בעל פה (את זה עוד לא ניסיתי, שומר משהו לחופש הגדול הבא). ובצד הטוב - הדברים הרגילים. המחנה בכנרת שמשדרג אותך למעמד על, כאבא שגם בונה אוהל, גם מדליק מדורה וגם נותן שיקפצו לו מהגב לתוך הכנרת. והסיור במוזיאון בו אתה מתגלה כמדריך בעל ידע אינסופי שלא ברור איך עוד לא קיבל פרס נובל להמצאת שטויות, שנשמעות הכי הגיוני בעולם, רק בגלל שנאמרו בביטחון מוחלט (ותודה לגדי המפקד שלי בצבא שלימד אותי איך עושים זאת).

כל זה טוב ויפה, ובאמת שמחנו להיות עם הילדים בחופש ובאמת ובתמים התעצבנו אל ליבנו כשהסתיים החופש הגדול, אם כי, היה שם גם נצנוץ שמחה על החזרה לשגרה. והנה לוח השנה מבשר לנו על חזרה מוקדמת מידי לימי 'אמא'לה הילדים שוב בבית' ו'מה לעזאזל אפשר לעשות שעוד לא עשינו'. כי באמת גם אותם הורי על, שהחופש הגדול הוא הזמן האהוב עליהם ביותר בשנה, שרק מחכים לבלות עם ששת ילדיהם 24/7 באוהל בכנרת, גם הם מבינים שחגי תשרי זה קצת יותר מידי. אנחנו אוהבים את הילדים אבל משהו אצלנו כנראה כבר קשה לו יותר עם המצב הזה בו אנו סגורים עם הילדים בבית, נעים בין תפילות לאוכל. בוודאי שזה גם הקושי ההלכתי שמונע ולא מאפשר לילדים ולנו את הבילויים הרגילים של מחשב, מוזיקה ושאר מכשירים אלקטרוניים. אבל לא רק. אני מרגיש שהקושי מול הילדים הוא המראה שלי לקשיים שלי עם עצמי, עם השלווה שאותה אני מחפש ולא מוצא ועם הנחת שאני רודף אחריה והיא כמו הכבוד בורחת מפני.

ראש השנה והשבת המתקרבים אלינו ועלינו, והם ההזדמנות שלי להראות לעצמי איך להפוך דין לרחמים וגבורות לחסדים. להצליח ולשמור על שמחה וקרבה עם הילדים, לא רק ביום רביעי בערב בשעת אכילת הסימנים, אלא גם בסעודה שלישית כשכבר אין כוח לכלום ואתה רק סופר שניות עד שאתה יכול לחזור לפייסבוק.

ילדים זו מראה והקושי מולם ואתם בחופש הגדול, בחגי תשרי ובכל יום ויום זו קריאת ההשכמה שלנו.


לטורים הקודמים