רוצים לחנך את הילדים לאיפוק ודחיית סיפוקים?

קונים להם פיצה וגלידה והם לא מרוצים? חייבים לקנות מתנה לגדול כשנולדת הקטנה? נראה שרק צעצועים חדשים עושים אותם מאושרים? כדאי שתקראו

חדשות כיפה מיכל כרמי 16/11/17 15:40 כז בחשון התשעח

רוצים לחנך את הילדים לאיפוק ודחיית סיפוקים?
עוד מתנות! , צילום: shutterstock

בעבר, היינו מאושרים מלשבת על הצעצוע המנגן בקניון. לשבת הספיק לנו, לא חשבנו אפילו לשים שני שקלים ולהתנדנד. פעם, היינו מאושרים מללכת לסבתא לאכול חביתה וסלט. פיצה, שתיה וגלידה היו אירוע חד פעמי שניזכור לעד (לא כמו בימינו שהוא די שגרתי ואפילו מלווה בילד עם פרצוף לא מעריך).

הרבה דברים השתנו , זה נכון. אבל לפעמים כדאי ללמוד מהעבר ולנסות לשחזר את הדברים הטובים- והיו הרבה כאלו.
בשבוע שעבר הייתי בחנות משחקים גדולה. באתי לכמה שניות לקנות מתנה ספציפית לחברה וכשיצאתי מהחנות התעכבתי והסתכלתי חזרה פנימה. בפנים, ראיתי הורים עומדים בתור ובידיהם כמויות של משחקים ומתנות. לידי עברו זוג שיצאו ובידיהם מתנה ע-נ-ק-י-ת ושמעתי שהם מדברים ביניהם על הילדה בת השלוש שתהיה היום מאושרת.

ופתאום עצרתי ותהיתי- מה קרה לנו? הרי ילדה בת שלוש יכולה להיות מאושרת גם בלי מתנה. למה אנחנו מנסים לשנות את זה? נזכרתי בעצמי לפני כמה שנים כשאמא שלי העירה לי שאני קונה יותר מדי לילדים. ובאמת, גיליתי שלי יש צורך כזה לקנות להם, לפנק אותם. אבל האם לפנק ולאהוב בהכרח קשור להוצאת כסף? לא!

בחג סוכות האחרון גיליתי מחדש את כוח האיפוק והצמצום. בדרך כלל בחגים אנחנו יוצאים לבילויים משפחתיים, מנצלים את החופש ונהנים. אבל השנה בעלי היה עסוק והרכב שלי קטן מדי לשבעה ילדים, כך שהחלטתי שנישאר בבית. בתחילה נבהלתי וחששתי ממה נעשה ואיך נהנה, אבל חיזקתי את עצמי שזה המצב ובטוח שיהיה טוב. ואיך היה? לא עשינו שום דבר מיוחד והיה מדהים! בבוקר אכלנו, אני התעסקתי בדברים שלי, הקטנים ישבו עם משחקים והעסיקו את עצמם וגם הגדולים. לאחר שאכלנו צהרים, יצאנו לגן השעשועים הרגיל, ובערב- שגרה ברוכה. הייתה אווירה נעימה, אף אחד לא התלונן, כולם נהנו ואני גיליתי שלא צריך דברים גדולים כדי ליהנות ולהיות מאושרים.

מאז, אני ממשיכה ומתנסה והתוצאות מדהימות אותי כל פעם מחדש. כשילד מבקש שאקנה לו ממתק או משהו סתם כי "בא לו" אני עוצרת את הקול הזה שתמיד דוחף אותי לספק לו מיד את הצורך ואני דוחה ליום אחר: ליום הולדת, לראש חודש. והילד? בתחילה הופתעתי שהם קיבלו את הדחייה, וגם אם הביעו אי רצון- למדו להסתדר עם זה ומצאו דברים אחרים שגורמים להם אושר. ומעבר לכך, גם בדברים אחרים פתאום אני רואה שהם נעשים קשובים וסבלניים יותר לתהליך. 

האיפוק שלנו וההרגשה שאנחנו נותנים לילדינו שהאושר והערכים לא תלויים בסיפוק מיידי של צרכים כאלו ואחרים, קשורים לנושאים נוספים ויכולים לסייע בהעברת המסרים החינוכיים הנכונים.

קשר בין אחים:

כשהיינו הורים צעירים לבתנו הבכורה אמרו לנו שלאחר לידת הילד השני צריך לקנות מתנה מהתינוק לאחותו הגדולה. למה? "כדי שלא תקנא". אז קנינו. כך המשכנו ועשינו גם בילדים הבאים. עד שהבנתי את הטעות שלי: אח חדש הוא המתנה הכי גדולה שילד יכול לבקש וברגע שאנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהאח הוא "בעיה" ומקור ל"קנאה", אז המתנה היא בעצם פיצוי. ובאמת, לאחר לידת בתי הקטנה התלבטתי אם לקנות או לא, ושאלתי את התאומים (שהיו אז בני ארבע): "רוצים שאקנה לכם מתנה להולדת התינוקת?" לא אשכח לעולם את המבט המבוהל שלהם "אמא, למה אנחנו צריכים מתנה? קיבלנו את התינוקת, לא? את לא תחזירי אותה, נכון?" המסר עבר. הערך החשוב הוא קבלת האחות, ולכן אין צורך בפיצוי חומרי.

אוכל:

כולנו מכירים את זה שהילד מתמהמה או לא אוכל ואנחנו אומרים:"תאכל-  כדי שתקבל מהקינוח". מה בעצם אנחנו משדרים כאן? שהאוכל הוא ה"עונש" אותו חייבים לאכול כדי לקבל את ה"פרס" שהוא הקינוח. והרי הקינוח הוא לא בריא, ולכן הקינוח הוא "העונש" והאוכל עצמו הוא ה"פרס". הרי מה יכול להיות יותר טוב לגוף ולילד מאשר לאכול את הארוחה? אם כך, הערך החשוב הוא אוכל מזין, ולכן אין צורך בפיצוי חומרי (ולא בריא).

איפוק וצניעות:  

כאמא לחמישה בנים אני מכירה מקרוב את התופעה של עצירה בצדדים לשירותים. כשהם היו קטנים זו לא הייתה מבחינתי בעיה. אך כיום, אני חושבת שזו בעיה חינוכית ומסר שגוי שאנחנו מעבירים לבנינו ויכול להשפיע עליהם בתחומים נוספים. מדוע? אסביר: כשאני נוסעת לעבודה אני רואה אנשים מבוגרים עוצרים את הרכב בצד ונעמדים לצידו. אם תגידו שזה צורך רפואי, ניחא, אבל בסביבות צומת קסם (ובהרבה צמתים אחרים) יש תחנת דלק זמינה ובה שירותים. התופעה רווחת ומראה כי אנשים לא מכבדים את מרחב המחיה שלהם ואת האנשים והנשים שנוסעים בכביש. הרי, הם יכלו להתאפק עוד שתי דקות וללכת בצניעות תוך כדי שמירת ערך כבוד גוף האדם וצניעותו. כמו כן, השבוע דיברתי עם תלמידים שלי על הליכה לבריכה, ונדהמתי שלפתע הם הסיטו  את הנושא וכולם הודו שהם לא משתמשים בשירותים אלא נשארים בבריכה. כשניסיתי להסביר להם שזה פוגע באחרים הם גיחכו וטענו שהם לא יכולים להתאפק. 

אני מעלה נושא זה כדי שנתמודד עם השאלות: 
1)האם אנחנו מעוניינים לגדל  ילדים בעלי סבלנות לתהליכים? 
2) האם אנו רואים ערך בכך שילדינו יגדלו להיות מבוגרים שיכולים לדחות סיפוקים לטובת ערכים נעלים?
3) האם אנחנו רוצים לגדל דור שמתחשב באחרים או שחושב רק על עצמו?

אני חושבת שהתשובה ברורה.

עלינו, ההורים, האחריות לשנות את הגישה:
* לחזור ליהנות מהדברים הפשוטים
* לעזור לילדינו, כבר בדברים הקטנים, ללמוד את ערך האיפוק 
* לסדר לנו ולהם את הערכים על פי החשיבות הנכונה שלהם 

"איזהו גיבור – הכובש את יצרו" 

 

מיכל כרמי היא אשת חינוך, אמא לשבעה, מורה בתיכון, מנחת הורים בגישת "שפר", מעבירה שיעורים על החיים דרך פרשת שבוע, מרצה למבוגרים ונוער בנושאים של: העצמה, הגעה למטרות, עין טובה ועוד. מנהלת את דף הפייסבוק "שפר באהבה- מיכל כרמי"

לטורים הקודמים
 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן