פוריות לציבור הדתי
חדשות כיפה

חופשת חגים בגבעת הטקט

בחברה של היום את נמדדת בגודל הבטן שלך מרגע שהסתיימו שבעת ימי המשתה שלכם ויצאתם אל החיים האמיתיים. מרגע זה, כל דודה רחוקה סורקת את הבטן שלך ובכל אירוע משפחתי נעשה חשבון פשוט למה עובר כל כך הרבה זמן ולא נראה באופק הריון?

שכולם מסתכלים לך על הבטן

צילום: shutterstock

באיזור שכוח אל, בין פרחים וקוצים, שוכנות להן גבעות הטקט.

גבעות הטקט זה המקום אליו מתנקזים כל האנשים החכמים, היועצים המומחים, המושיעים ואלה שידעו תמיד מה לומר ומתי לומר זאת בצורה הנכונה ביותר. כבר הבנתם את הציניות, נכון?

גבעת הטקט המתייחסת למטופלי הפוריות היא, באופן אירוני, הפוריה מכולן.

בחברה של היום את נמדדת בגודל הבטן שלך מרגע שהסתיימו שבעת ימי המשתה שלכם ויצאתם אל החיים האמיתיים. מרגע זה, כל דודה רחוקה סורקת את הבטן שלך על מנת להבין האם מתחבא לו שם יורש עצר. בכל אירוע משפחתי נעשה חשבון פשוט של מתי התחתנתם ומדוע עובר כל כך הרבה זמן ולא נראה באופק הריון או ילד?

במקום הפורה הזה ששמו גבעת הטקט, ישנה אוכלוסיה שהרוויחה את מקומה שם בכבוד עם אופציה לשהות אינסופית במקום ואירוח של חמישה כוכבים.

נתחיל באלה עם עיני הרנטגן – או, במקרה שלנו, עיני האולטראסאונד. אלה יסקרו את בטנך בכל אירוע כל מנת לוודא מה מסתתר שם. אני יכולה לגלות להם מכאן, שגם הורמונים מטיפולי פוריות מניבים סוג של בטן הריונית וכך יוסברו הלחשושים, שודאי התגברו למראה הגבעה הקטנה המסתתרת בשמלתך. אני מודה ומתוודה שיצא לי להסתובב בקניון, עם בטן מלאת הורמונים למהדרין, ולהתנסות בכאילו. ללכת בלי ולהרגיש עם. והבטן? מלאה בשוקולד, תודה ששאלתם. בשוקולד ובכל מיני שמות של תרופות שלא בא לכם להכיר.

יש את הסקרנים ושולחי הד"שים. הם ישלחו ד"ש לרחם שלך בכל הזדמנות. כאילו לא די בתהליך המתסכל שאת עוברת עם עצמך, את צריכה לשמוע שהתופרת של אמא, החברה של האחות והשכנה של סבתא שאלו "אם יש כבר משהו" ומה קורה איתך ואם עשית כבר בדיקות. אלה יספרו בהרחבה על הבת של דודה ברכה שהלכה לרופא מסויים שמצא את הפיתרון לבעייתה או שלחץ העבודה של שניכם בודאי מפריע לכם בתהליך.

קרה שחברה של אמא שלי דיברה איתה בנוכחותי וציינה שאחייניתה, שמבוגרת יותר ממני, הלכה לרופא, קיבלה שתי זריקות ונקלטה להריון – המשפט הזה נאמר בקול רם תוך כדי שהיא שולחת אליי מבטים רבי משמעות.

על סגולות לפוריות כבר שמעתם? אני שמעתי על המון. מקבורת אמצעים סניטריים משומשים ליד עץ ועד שימוש בסבון שטוהר בו המת.

הגדילה לעשות מכרה, שהתקשרה אליי יום אחד וסיפרה לי שקיבלה באינטואיציה לגביי תוך כדי קריאת ספר תהילים (כך ממש!) שעליי לנסוע לקבר צדיק מסויים בצפון, שם יש עלים שאקטוף ואביא הביתה וכך אוושע.

כן, גם באבות וקמעות יש בגבעת הטקט.

רציתי בזמנו גם להציע הסעה לגבעת הטקט לחברות שאמרו לי: "מה? אתם לא רוצים ילדים? בגילך?" או: "אני ממש מתנצלת שאני לא שומרת על קשר. יש לי ארבעה ילדים. אבל את בטח לא תביני כי לך עוד אין".

כן... המשפט הזה "לך עוד אין".

ידעתי שאין לי. למעשה, מהרגע שהודיע לנו הרופא על בעיית הזרע של בעלי, ויצאנו ממשרדו אבלים וחפויי ראש – חששנו שהדרך שלנו תהיה ארוכה. הבדיקה שעבר בעלי לא הותירה מקום לספק. הבעיה היא מאתגרת מאד, מצריכה הפריות וכך נכנסנו ישירות לקטגוריה של "מטופלי פוריות".

כי לך עוד אין

כי לך עוד איןצילום: shutterstock

מה זה מטופלת פוריות שאלתם? אני אענה בחפץ לב.

להיות מטופלת פוריות זה לדעת שיש דרך לפנייך. זה אובדן הרעיון התמים מאד שמגבר ואישה יוצא, ככה פתאום, הריון וילד. זה אומר שהמקום שאמור להיות פרטי, הוא לא באמת פרטי ומעורבים בו רופאים, אחיות, זריקות, תרופות, בדיקות ולא מעט בכי ותסכול לצד תפילה, אמונה ותקווה.

להיות מטופלת פוריות זה להיות בבית כנסת בימים הנוראים, לשמוע את החזן בתפילת חנה ולבכות את מר ליבך. רק כי את מבינה את מר ליבה ואת הכאב של הרצון הבלתי מתפשר לילד.

לראות את האמהות יושבות ליד הדלת, מנסות להסות את הקטנטנים שלא יפריעו ולרצות להיות שם. איתן.

זה להסתכל בערגה בריקודים של שמחת תורה על עיני הנשים הנוצצות למראה הגברים והילדים השמחים ולהתאפק לא לרוץ משם בבכי – מה שאכן קרה לי שנה אחת.

זה לשבת בחג או בשבת שניכם, אחד מול השני, לאכול את הארוחה בדממה תוך שבחוץ נשמע קול צהלת ילדי השכנים כשאבי המשפחה מגיע מבית הכנסת.

זה ללכת לאירוע בחשש שמא תיתקלי באיזו קרובה, דיירת בגבעת הטקט, שתעיר לך משהו בתום לב, שישלח אותך הביתה בוכה.

אחרי שברון לב גדול והמתנה לא קצרה, סיפר לבעלי החברותא שלו, על מכון פוריות מסויים בפתח תקווה. לדבריו, אותו מכון עוזר למטופלי פוריות בשיטות מיוחדות ומצליח היכן שנכשלו אחרים.

וכך הגענו ל"מרכז ברטוב", המטפל בין השאר בבעיה שממנה סובל בעלי.

עוד מהטלפון הראשון נעננו בנועם. בכל שעה היה מענה עוטף, מחבק ומשפחתי. הוסבר לנו מדוע לא הצלחנו עד עכשיו ומה עלינו לעשות מעתה והלאה. שעד עכשיו, מעבדות רגילות לא יכלו לעזור לנו מכיוון שאין להם את הכלים הנכונים לעשות זאת. אותה שיטה מיוחדת שפיתח פרופסור ברטוב.

מייד נכנסנו לתהליך. תהליך שהיה משקם, מרפא ומעצים.

קודם כל היה עלינו להתרפא מפצעי העבר. קיבלנו טיפול רגשי מותאם לנו כזוג ולכל אחד מאיתנו כיחיד. קיבלתי תובנות חזקות ומעצימות כדי ללוות אותי לטיפול הבא ולהאמין בעצמי ובתהליך. קיבלנו, בעלי ואני עצות תזונתיות כדי לחזק את הגוף שלנו – כל אחד לפי צרכיו,  ואז ניגשנו למיון זרע. הטיפול המנצח.

כן, נפקדנו. השנה נולד לנו נסיך. הנער שאליו התפללנו.

השנה תפילות ראש השנה ויום הכיפורים כבר היו שונות. ישבתי ב"איזור האמהות" – אלה שצריכות לשבת ליד הדלת כדי לצאת מבית הכנסת כשהילד בוכה ולדאוג לצרכיו בכל עת. אמנם לא התפללתי את כל התפילות אך כמו שנאמר לי, זהו תפקידי מעכשיו. אני אמא.

השנה בשמחת תורה גם אני אשב בעזרת הנשים ואראה בעיניים נוצצות את בעלי ובני רוקדים בשמחת תורה תוך כדי שהוא מרים את ילדו בשמחה ולא את האחיינים או את ילדי השכנים. הפעם בעלי יעלה לתפילת "כל הנערים" גאה ומלווה בילדו הקט וכולו זורח מאושר.

טוב נו, נוספה לנו גבעת טקט חדשה. זו שמאכלסת בתוכה את כל האנשים שיש להם עצות לאמא הטריה שאולי פחות מבינה מהם. אבל תודו שזו גבעה אחרת. שמחה יותר.

אז... נראה אתכן שם בשנה הבאה?

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר