הבוקר הגשום מבשר שקט חרישי במסדרונות המרפאה. זמן להתכנסות בבתים. רופא מן המניין אמור לשמוח כאשר הוא מובטל כי זה סימן שכולם בריאים ושלמים. אך אני, שעוסקת בהתהוות של הריונות ולידות ובטיפול לאחר לידה, דווקא שמחה כשישנה פעילות במרפאה: כך אני זוכה להיות שותפה ושליחה במלאכת הקודש של בריאת נשמות חדשות.
כאשר השקט מבקר בחלוני, אודה ולא אבוש, לפעמים ישנם גם צדדים חיוביים לכך. כאשר אין לחץ באוויר, והכל רגוע – יש זמן לארגן את הניירת, לנסות להשיב בנחת למאתיים פלוס מיילים שאני מקבלת ביום, לעסוק בכתיבת טורים (כמו זה למשל), ולחלץ עצמות. כן, גם שעות כאלו חשובות. כך אני נטענת לקראת הבאות.
בין השאר, אני מתבוננת בתמונות של התינוקות 'שלי' שפזורים על קירות החדר, ומתפשטת בתוכי תחושה חמימה, מרוממת. יש שכר לפעולתי, ב"ה. אני מרפרפת בין תיקים של מטופלות, מצרפת תשובות מעבדה או על-קול, עוברת ליומן זימון התורים, ושמה לב שיש ביטולים רבים תחת שם משפחה אחד- כן, משפחת כהן שוב ושוב ביטלו ברגע האחרון את התור שנקבע, וכמובן, שלא נוכל לקבל אישה אחרת במקומם, כי ההתראה קצרה. כמה חבל…
אבל אולי ישנה סיבה עמוקה יותר לביטול ממה שנראה על פניו. יתכן והם חוששים ממשהו… מדובר בזוג היקר שלנו, אודי ושושי. האמת שזה היה צפוי. אני רגילה לכך שברגע שמתחילים לגעת בנושא הפריון של האיש, יש עיכובים. או שמפסיקים את הבירור, או שמשהים אותו ופונים לכל מיני פתרונות 'טבעיים' (רפלקסולוגיה, שיאצו, הילינג, צמחי מרפא, ועוד), או שחוזרים עם תשובה שאומרת שאין להם רצון להתקדם בברור."'רק תני לה כמה כדורים, והיא תעשה מעקבי זקיקים, ואולי תקבל זריקה פה ושם, וזה יסתדר"…
האם הכיוון הזה קביל?
אז זהו, שלא. הפחד מתשובה לא תקינה משתק, מכווץ, ולעתים קרובות גורם לדחייה ארוכה של טיפול חשוב או, לחילופין לטיפול הורמונלי מיותר ומייגע באשה שמבייצת באופן תקין וסדיר ובמועד מתוזמן עם הטבילה, ובעצם- אין לה כל בעיה. האמת היא שקשה לי להשלים עם הגישה שאומרת "קודם תטפלי באשה". ומה אם נעשה בירור ואין במה לטפל? לא ניתן בלי סיבה טיפול שעלול לגרום לתופעות לוואי ולעתים נדירות אף לסיכון לאשה. לא מתקבל על הדעת. מסכימים?
אז שוב משנסים מתניים ומשוחחים שיחת עומק עם אורי, תוך כדי הרגעתו. אני מסבירה לו שזו בדיקה שבודקת את שניהם, ושגם אם תהיה בעיה בתוצאה, אז נתקדם אט אט בבירור, ונמצא, בעזרת ה', גם פתרון. אנחנו מצפים לידיים מלאות. מתי? את זאת יודע ריבונו של עולם, שבידיו מופקד מפתח חיה. חשוב שוב ושוב להוריד ממנו את החשש שאם תימצא בדיקה לא תקינה היא תעיד על כך שגבריותו פגומה. אין כל קשר… האם הוא ישתכנע?
אורי מקשיב. הוא שקט היום. שושי שמה יד על כתפו. "נו, אורי?" היא שפופה מתמיד. ואז הוא פונה אלי, בקול רפה: "'ד"ר. חנה, אני יודע שיש צמחי מרפא שמאד עוזרים – קראתי ברשת, וגם הרב שלי מאד המליץ. האמת היא שגם בגמרא כתוב ששום עוזר לפוריות הגבר. מה דעתך?" אני מנסה להבהיר שוב שכל עוד לא ידועה בעיה, אין צורך ובוודאי כל הגיון לחפש טיפול כלשהו. נמתין לתוצאה שתגיע מספר ימים לאחר שהם יחליטו לתת את האות לכך.
זה משהו מאד יסודי. חלק ניכר מהמטופלים פונים עם רצון להרות, ומבקשים טיפול, עוד לפני שפענחנו את הפאזל של אי-פוריותם. וזה לא רק בתחום הפריון. נשים רבות סובלות מדימומים לא סדירים, ומגיעות למרפאה בהבנה שהן יוצאות או-טו-טו עם 'סוכריה' כלשהי שתסדר ותשפצר את הכל. אך הרי ברור שמבלי לבדוק את התחום ההורמונלי, ומבלי לברר מה מספרת רירית הרחם, ומבלי להתבונן על השחלות לשלילת ציסטה, למשל, ומבלי לבצע בדיקה גינקולוגית כדי לצפות על צוואר הרחם ועל הנרתיק, לא נוכל להתקדם הלאה. כרופאה, זה מאד מתסכל. יש תחושה שאין הערכה לעמל הרב הנדרש כדי להפוך לשליח שמבשר בשורה. אך מגייסים קורטוב של ענווה, ומתעלים מעל הפגיעה האישית.
מלבד בדיקת פוריות הגבר עליה סיכמנו, נוסיף גם בדיקות הורמונליות בדמו של אורי. זה טוב לזוגיות ששני בני הזוג נשלחים לבדיקות חופפות. יתכן וישנה הפרעה בבלוטת התריס, או בהורמון ה'חלב', או בהורמונים הגבריים (טסטוסטרו)] או שנראה שיותרת המח לא מפרישה כראוי. כל הדברים האלו ניתנים לאיזון הורמונלי, ולכן כל כך חשוב לברר זאת.
נבקש גם שאורי יבצע אולטרסאונד מיוחד שבודק גם את זרימת הדם ונשלח אותו לאורולוג, לבדיקה גופנית([בדיוק כפי ששושי עברה בדיקה גינקולוגית בשלב מוקדם של הבירור). זה מעט מביך, אבל רוב האורולוגים הם גברים.
הם מתבוננים זה בזה. ההחלטה קשה. "נלך על זה", מגששת שושי בזהירות. הוא מהנהן בהסכמה וחיוך קל מאיר את עיניו. הם יוצאים מהמרפאה, עמוסים בהפניות, כשהם פוסעים יד ביד. אני מחייכת לעצמי בסיפוק ונושאת תפילה לבורא כל בשר "שיהא עסק זה לרפואה"…ומוסיפה: "בקרוב ממש!"