השבועיים האלו ארוכים כאורך הגלות. נרות, זריקות, שתיה מרובה. אך העיקר – הציפיה. והחשש להתאכזב. שושי מנסה להדחיק מחשבות על בדיקת הדם לאבחון הריון שהיא אמורה לבצע מחר, לפי הוראת הרופאה. זיק של צמרמורת מזדחל לו לאורך עמוד שדרתה. נשימותיה מהירות, שטוחות. לחייה סמוקות. ובדמיונה היא מפליגה לעבר עולמות רחוקים… היא ניצבת בין הפישון והגיחון והנהרות פרת וחידקל, ובוחרת לה נשמה טהורה מסל הנשמות שבגן עדן. נשמה גבוהה, מיועדת לגדולות…
אורי מרוחק. הוא לא קשוב לתחושותיה. משדר 'עסקים כרגיל'. היא מכירה היטב את האפוד האדיש הזה שהוא לובש בעתות מצוקה. הוא למוד אכזבות. מפחד להתאכזב פעם נוספת. לפחות היא מדבררת את רגשותיה.
שושי התעוררה עם שחר. היא קפצה מהמיטה בשעה 6:00, התארגנה מהר, ויצאה עם אורי שבאותן דקות חזר מתפילת ותיקין. שושי הגיעה ראשונה ליחידה. אורי העדיף להמשיך לעבודה. הוא הרי הפסיד כך כל הרבה ימים עד כה, כבר לא נעים לו מהבוס. מכניסים אותה לחדר, ונוטלים ממנה דם לבדיקת ההיריון. בדיקת הדם עברה בקלות. אפילו לא נשאר סימן כחול. 'מתי תגענה תשובות?' היא שואלת. 'אני אתקשר אלייך מיד כשהתשובות תתקבלנה', משיבה צביה האחות האחראית, ועוברת למטופלת הבאה.
שושי ממתינה בקוצר רוח לצליל המיוחל. בודקת שוב ושוב אם הטלפון מחובר. פעימות ליבה מהירות, דוהרות. צלצול… ועוד צלצול…ידיה רועדות. היא מרימה את השפופרת בהיסוס. כן? צביה מעבר לקו. מצליל קולה של האחות צביה אין לה כבר כל ספק לגבי התוצאה. האכזבה מחלחלת בנימי נפשה. 'שלילי'. כמה שהמילה הזאת אכזרית. כמה פעמים פגשה אותה. ושוב… ושוב… ושוב…
היא מרגישה אפיסת כוחות, והדמעות לא מאחרות לבוא. נשכבת במיטה, מכורבלת, מפליגה לעולמות רחוקים, בין פרת לחידקל. מחזירה נשמה טהורה לשורת הנשמות. עוד המתנה, מפצירים בה שם למעלה. עוד לא הגיעה השעה…
הווסת מגיעע ואתה צונחות האנרגיות. הם נפגשים עם הרופאה, שפופים, רצוצים, אך היא – מלאת אופטימיות. 'הגבת יופי, שושי'. נשארו עוברונים מוקפאים. נתחיל תוכנית לקראת החזרה של עוברון מתוק לרחם. 'אולי נעשה הפסקה? אנחנו כל כך תשושים!' אך הרופאה בשלה. שוזרת בין דבריה ניצוצות של תקווה. 'בואו נמשיך. אנחנו ננצח'.
הרב ממתין להם בביתו. הם מתיישבים, מהוססים. צלחת פירות צבעונית ועוגיות קוואקר מעשה בית ממתינים לבואם. 'מה בפיכם?', עיניו הטובות מבקשות לדעת. הם מדברים את הכאב. מנכיחים אותו במלוא עוצמתו. הרב מקשיב בסבלנות. 'אכן, לא פשוט'. אין לנו כוחות להמשיך, מתפרץ אורי. 'האם קיימת חובה הלכתית להמשיך ולהשתדל, לעבור עוד טיפול ועוד אחד, או שאפשר להרים ידיים לשמיים ולהיכנע?' עיניו כבויות. הרב מלטף את אגרופו הקמוץ של אורי בחום. 'ילדים יקרים. אל תישברו. הישועה קרובה לבוא. תמשיכו במסע.'
הם ממשיכים.
שושי מקבלת הורמונים טבעיים פומיים במינונים עולים, ובהמשך זריקת אוביטרל מתוזמנת להפשרת העוברון. הם מגיעים בשנית ליחידה. רותי, העובדת הסוציאלית, מחבקת את שושי בחום. הם רגועים יותר, הפעם אין כל צורך בהרדמה ובשאיבת ביציות, הרי ישנו מאגר של עוברים שנשאבו וממתינים להפשרה בסבלנות יתרה. שושי מוכנסת לחדר. הליצנית הרפואית נוכחת. העוברון הזה הוא עוד יותר פוטוגני מקודמו. אורי לא שוכח לשים את ה'נעם אלימלך' מתחת לכרית של שושי. הפעולה חולפת והם כבר בבית. אורי מכין מרק חם. הפעם שושי מקבלת זריקות יומיות – אמנם קצת כואבות, אך היא לא תוותר… כעת, נמתין איתה שבועיים, ארבעה עשר יום מורטי עצבים. והיו בעיניהם כימים רבים, רבים…