תכירו את בנצי וענת גופשטיין. הם גרים בחברון והורים למשפחה ברוכה. הבית שלהם פתוח לרווחה ("חברון הולכת בדרכי אברהם אבינו"), הם עסוקים בשליחות למען ארץ ישראל ועם ישראל, והם אלו העומדים בראש ארגון להב"ה - ארגון למניעת התבוללות בארץ הקודש.
כשאני שואלת את ענת (בעלת תואר בפסיכולוגיה ובקרימינולוגיה, מטפלת CBT לילדים ולנוער, מנחת הורים ומטפלת בבני נוער בסיכון) האם תיארה לעצמה כי יום יבוא והיא תעמוד בראש ארגון כמו להב"ה, היא צוחקת ואומרת מיד שלא. "תמיד עסקנו, בנצי ואני, בנושא שיקום בנות," היא אומרת, "בשלב מסוים, נאלצנו להתפטר מעבודתנו תחת משרד הרווחה, שכן מבחינת המדינה הצלת בנות יהודיות מגברים ערביים מהווה פעילות גזענית. הם לא מכירים בתופעה, ולכן גם לא נותנים לה מענה. פרשנו והקמנו את להב"ה, כי הבנו שלא מספיק להוציא בת מהמקומות האלו. היא לא סתם נופלת לשם. צריך לתת מענה למקום בנפש שמפיל אותה, ורק כך היא זוכה להגיע לשיקום, בעזרת ה'".
הפיטורין לא שברו את רוחם של הגופשטיינים, אלא להיפך. "זה חיזק אותנו ונתן לנו הרבה כח להאמין ולדעת מה הדבר הנכון לעשות. למדתי להתמודד גם עם תגובות לא נחמדות. אני לא לוקחת את זה באופן אישי, וזה אינו מעלה ואינו מוריד בפעילות".
התופעה של בנות יהודיות וערבים הייתה בתחילה נחלת השוליים בחברה. היום מדובר בתופעה של ממש. כדי שאבין על מה מדובר, אני מבקשת מענת לדבר איתי במספרים. "אני לא עומדת בקצב, זה מה שאני יכולה להגיד לך," היא אומרת, תוך כדי שהיא מבקשת מבעלה נתונים. המספר שחוזר אליי גורם לי לפלוט קריאת תדהמה ממושכת. תחזקנה חזק: כ-1,200 מקרים בשנה האחרונה ("לא כולל שישה עשר מקרים שהגיעו אלינו אתמול בערב," מוסיפה ענת, וגורמת לנשימתי להיעצר עוד).
ומה מאפיין את הבנות שמגיעות למצבים האלו? אין כללים. המוטו של ארגון להב"ה הוא: "אל תגידו שלי זה לא יקרה". כי זה קורה בכל מקום: בביתר עילית, בירושלים, בבני ברק, בהתנחלויות, בערים מרכזיות... בכל מקום.
הזוג גופשטיין והמשפחהצילום: מגזין אשת
מה גורם לילדה טובה מבית טוב ליפול לידיים של ערבי?
ענת נאנחת. "קשיים בתקשורת בין הורים לבין ילדיהם יש בכל מקום. גירושין גם. ובאופן כללי, לכל אחת מאיתנו יש רגעים טובים יותר ורגעים טובים פחות. השאלה מי מגיע לתמוך בשעה הקשה ומציע נחמה. כשיש ערבי בסביבה, הם עובדים קשה ויודעים איך לעשות את זה... בנוסף לכך, יש בעיה של השתקה: בבתי ספר, בסמינרים ובאולפנות שוררת אופוריה של 'לנו זה לא יקרה'. וזה לא נכון. זה קורה. הגיע הזמן להפסיק לטאטא את התופעה מתחת לשטיח ולהבין שזה קורה גם במקומות הטובים ביותר".
איך הייתה ההתחלה שלכם בלהב"ה?
"בהתחלה הייתה רתיעה," אומרת ענת בכנות, "היה לי לא פשוט להסתכל על בת שאוהבת את מוחמד ולאהוב אותה באמת. אבל אנחנו יודעים שזה מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עלינו, אז אנחנו עושים את זה. לומדים להסתכל למעמקי הנשמה, להסיר את המסכות ולדעת שיש שם בפנים נשמה שזקוקה למענה. בשביל להוציא בת משבי, מה שנקרא, מותר לחלל שבת. אנחנו כמו מד"א - הם מצילים את הגוף ואנחנו מצילים את הנפש".
בהקשר זה משתפת ענת בסיפור מהרב שלמה קרליבך. "כשהתחתנו היינו הולכים לכל ההופעות שלו. ראיתי איך הוא אוהב באמת כל מיני יהודים, שנראו בעיניי מוזרים... אני זוכרת שאמרתי לבעלי - 'מה יש לו, שהוא אוהב אותם כל כך?' והוא ענה לי: 'הוא יודע להסתכל בתוך הנשמה'. אני זוכרת ערב אחד במודיעין, שם ראיתי איך ר' שלמה מאיר פנים במיוחד ליהודי חילוני גמור. אותו יהודי היה הרב מיכי יוספי, שרק חזר מהמזרח. ר' שלמה ידע להסתכל לתוך הנשמה, והלוואי שכולנו היינו נוהגים כך. אני לא יודעת אם יש לי את היכולת הזו, אבל אני יודעת להתחבר לבנות האלו. יש לנו סייעתא דשמיא גדולה והקדוש ברוך הוא עוזר".
אני מנסה להבין איך זה עובד למעשה. מה עושים כשמתקבל מידע, וענת נאותה להרחיב. "אני משתדלת לקבל כמה שיותר מידע, כדי להבין מה גרם לאותה בת ליפול. לפי המידע, אני מחליטה כיצד לפעול. יש לנו מגוון אנשים - כאלו שמגיעים במקרה וכאלו שמגיעים ישירות; בנות שנפלו והיום נמצאות כדי לעזור לאחרות (ר’ מסגרת), ופעמים רבות אני בעצמי מרימה טלפון, מציגה את עצמי ולוקחת בחשבון את התגובות האפשריות. הקו המנחה הוא שאנחנו חייבים לעשות את ההשתדלות. ולכן גם כשבת הולכת וחוזרת, ולצערי, יש כאלה שאין להן די כח בשביל להתנתק, אנחנו לא כועסים ולא מנתקים קשר, אלא נמצאים שם בשבילן. אני אומרת לה: 'אני יודעת שיום אחד את תחזרי', והן חוזרות. הן יודעות שיש להן לאן לחזור".
איך מתמודדים עם אכזבות?
במקום תשובה, ענת בוחרת לשתף אותי בסיפור - אחד מיני רבים. "היה לנו מקרה של בחורה, אמא לשני ילדים, שהוצאנו אותה מכפר ערבי ליד חברון. היא שהתה במשך שנה בדירה ששכרנו עבורה. הילדים כבר היו מסודרים בגנים והיא עבדה... לאחר שנה שהשקענו בה רבות, היא חזרה לכפר...
"זה היה יום חמישי בלילה, והתסכול שהרגשנו היה רב. למחרת, ביום שישי קיבלנו טלפון מהרב עדס, שהודיע לנו שהוא שולח אלינו בחור, גאון בהלכה, שהוא בן לאב ערבי ולאם יהודיה. המטרה הייתה שנעזור לאותו בחור בשלום הבית שלו. הוא אכן הגיע אלינו לשבת.
"במוצאי אותה שבת הלכנו אל הרב ליאור, והבחור ביקש לבוא איתנו. ישבנו אצל הרב ושאלנו שאלה אחת: מבחינה הלכתית, מה אנחנו חייבים לאותה בחורה. השאלה הייתה הלכתית בלבד, משום שרגשית היה לנו קשה מאוד. הרב בדק ופתח ספרים, ולבסוף אמר שאישה שהלכה וחזרה, מה גם שהיא עשתה זאת לא פעם לפני כן, מבחינה הלכתית לא חייבים לה דבר.
"כשהבחור שבא איתנו שמע את הפסק, הוא שאל - 'אבל מה עם הילדים שלה?', והרב אמר: 'בשביל שני הילדים, צריך להציל אותה'. הבחור הזה עמל לשכנע אותה לחזור, וברוך ה' היא כבר שש שנים ללא הערבי, הילדים שלה יהודים לכל דבר. וזה שכרנו".
הזוג גופשטיין בבריתצילום: מגזין אשת
אני שבה להתבונן בתמונה מהפייסבוק, ומבקשת מענת לספר את הסיפור שמאחוריה. "זו הייתה בחורה צעירה כבת עשרים שהגיעה לדירה של להב"ה," מספרת ענת, "אמרו לנו שהיא בתחילת הריון - סביבות חודש רביעי. שבועיים לאחר מכן הסתבר שהיא בחודש שמיני... היא לא הייתה מודעת ממש וגם לא ידעה כל כך איך להתמודד... בתחילה היא גרה בדירה של להב"ה עם בנות נוספות. היה לה טוב מאוד והיא התקדמה. כשבוע לפני הלידה היא חזרה לבית הוריה, מתוך החלטה לגדל שם את הילד. הבטחנו לה עזרה בכל מה שצריך. היא בקשה שנהיה איתה בלידה. הגענו ביום חמישי. הייתה איתה בת משפחה נוספת, אבל הלידה התארכה, ולבסוף נשארתי איתה בשבת. לילד הזה לא יקראו מוחמד וזו התקווה".
מונח פסיכולוגי ידוע מדבר על "תסמונת האישה המוכה", שחוזרת שוב ושוב אל המקום שעשה לה רע. מה עושים כדי שבחורה שחולצה לא תשוב לערבי ולכפר?
"העצמה," אומרת ענת, "היום ישבתי עם בחורה שאמרה שקשה לה נורא, ובכל פעם שהיה לה קשה, הערבי היה שם בשבילה... הסברתי לה שהמשימה שלי היא לעזור לה למצוא את המענה בתוך תוכה. שהיא תגלה את היתרונות שלה ואת מה שעוזר לה להתגבר, ולא תצטרך לקבל את הכח מאנשים אחרים. צריך להבין שהבנות האלו עברו טראומות קשות - גם מול האלימות של הערבי וגם מול הדברים שהובילו אותן לקשר איתו. וכמו בכל התמכרות, יש בהן את הצד שרוצה לעשות שינוי ואת הצד שלא רוצה. היצר הרע נוגס בהן, וכשניגשים לקשר עם בת כזו, צריך להבין את המורכבות ואת האמביוולנטיות שיש בחיים שלה".
מה המקום של המשפחה בשיקום?
"כשיש קשר טוב של הבת עם משפחתה והמשפחה טובה, השיקום של הבת יהיה מהיר יותר," אומרת ענת, "קשר טוב עושה את שלו. אבל פעמים רבות אנחנו רואים שההורים מפחדים יותר מ'מה יגידו', ובמקום לטפל בבת, הם מטפלים בהשתקה..."
את יכולה לשתף אותי בסיפור כזה?
לענת יש סיפורים רבים. "אני יכולה לספר לך על משפחה שלהורים יש מספר עסקים פעילים. ביניהם בית קפה, שבו גם הבת שלהם עובדת. בבית קפה מועסק בחור ערבי, ונוצר ביניהם קשר. דיברנו עם ההורים, והם סירבו להאמין. דיברנו עם בית הספר של הילדה: הצוות דיבר עם הילדה ודיבר עם ההורים, אך לשווא. ההורים טענו שאנחנו מעלילים, אז הרפינו. לפני שבוע קיבלתי שוב שיחה בנושא שלה מאחת החברות שלה... אני יכולה להבין הורים שלא מאמינים שזה קורה להם, אבל בשלב מסוים חייבים להתעשת...".
בואי נדבר על המשפחה הגרעינית שלכם. איך הילדים מגיבים?
"הילדים שותפים, כל אחד בהתאם לגילו," אומרת ענת, "בסיפורים קשים אנחנו משתדלים לא לערב את הקטנים. זה שיח שאני רוצה לשמור מהילדים. שלא ישמעו. אני חושבת שילדים בדור הזה, לא רק הילדים שלי, אלא כלל הילדים, חשופים לדברים רבים, ואני יותר בעד נתינת כלים להתמודדות מול המרחב הציבורי ופחות בעד הסתרה. אבל יחד עם זאת ויחד עם העובדה שהבית שלנו פתוח לכולם, אנחנו משתדלים לשמור על גבולות, כשמעל הכל נמצאת האמונה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים".
תני טיפ מעשי. מה צריך לעשות במקרה שמגלים, חלילה, מישהי בסביבה הקרובה שזקוקה לעזרה?
"קודם כל להתקרב אליה. לתת לה מענה ולבדוק מה הקושי שלה," אומרת ענת, "אנחנו זמינים תמיד ואפשר להתייעץ איתנו בכל שלב כשנראה שיש משהו לא תקין. הנוסחא היא לחבק ולאהוב ויחד עם זאת להיות זהירים.
"אני חושבת שזו מצווה שמוטלת על כל עם ישראל, לא רק עלינו. קמים עוד ועוד ארגונים שפועלים בגזרה הזו, ולצערי יש עבודה לכולם. תפקחנה עיניים ולב, אל תאמרנה 'לי זה לא יקרה'. כמי שמטפלת בנוער בסיכון אני רואה מה קורה עם נוער דתי וחרדי נושר. הגיע הזמן לקום, לקחת מושכות ולפעול".
הכתבה מתוך אשת, מגזין לנשים בלבד. למנויות: 0504770268