בפרוס שלושת ימי ההגבלה, שאלתי הורים: מתי קל לנו להציב גבולות לילדים שלנו, ומתי אנחנו מרגישים שאנחנו מסתבכים עם זה? התשובות היו - כשאני יודע שלא אני קבעתי את הגבול, אלא שזה גבול חיצוני שגם אני כפוף לו, אז יותר ברור לי שלא עוברים את הגבול. אמא אחרת אמרה: כשמדובר בגבול של סכנת חיים, או משהו בריאותי.
כן, כל זה ברור לכולנו.
אז מתי קשה לנו יותר ואנחנו מרימים ידיים או נכנעים? ולמה בעצם? אם הילד קיבל את זמן המחשב שלנו, ובעינינו אין צורך ביותר מזה, למה בסוף אנחנו מוצאים את עצמנו מגמישים את הגבול שאנחנו קבענו, ומוותרים?
הילד פעמים רבות מפרש את הצבת הגבול, כ"גבול לאהבה". אם אני מדברת עם הילד שלי בטון קשוח, הוא מרגיש ריחוק. ועוד יותר מכך אם אני אומרת לו "לך לחדר כי שפכת את השוקו/הרבצת לאחותך/דיברת לא יפה לאמא/סבתא" המסר מבחינתו הוא שברגע זה לא אוהבים אותי. יש ילדים שיקחו את זה למקום של ריצוי, וילדים שיקחו את זה למקומות אחרים. כך או כך, שידרנו להם אהבה על תנאי, ואנחנו בעצם רוצים לשדר אהבה ללא גבולות... בתוך תוכנו אנחנו יודעים שמה שיצמיח אותם זה אהבה גדולה וקבלה.
אז איך נצליח לשדר אהבה ללא גבולות ובכל זאת להציב גבולות?
אני בהחלט לוקחת את הדוגמה של גבול חיצוני שקל לי לעמוד בו. אם הילד שלי ניגש לטיפול רפואי, שאני יודעת שהוא נחוץ והכרחי, גם אם הוא כואב, אני עומדת בסצנה הזו גם אם הוא בוכה. אבל מה אני משדרת לו? מה יש שם שמאפשר לי לא להתבלבל ולהגמיש את החוקים?
יש שם:
א. הטיפול הוא הכרחי
ב. אני יודעת שזה כואב, לא מתווכחת אתך.
ג. אני מאוד אוהבת אותך. ואני מחזיקה אותך כשהרופא מטפל בך, כי זה לטובתך.
אם היינו יודעים לעשות את הדברים בדיוק באופן הזה, זה היה עובד יותר טוב. בכל גבול, גם בגבול שאני הצבתי ( רק קוביית שוקולד אחת) אני יכולה ליישם את העקרונות האלה:
א. מניעת השוקולד הנוסף היא הכרחית, אולי בגלל דברים שאני יודעת בקשר לשוקולד וסוכר, ואתה עדיין לא.
ב. אני יודעת שאתה מתוסכל, כי אתה באמת מרגיש בפה ובגוף שאתה רוצה עוד אחת.
ג. אני מאוד אוהבת אותך, ואני בטוחה שתתגבר על התסכול הזה, וכל זה לטובתך.
אמא אחרת אמרה שאין לה כל כך בעיה להגיד "לא" אבל יותר קשה לה להניע אותם לפעולה. להגיד להם תסדרו את המשחקים שלכם, ובאמת זה יתבצע. נכון, אחרי שאמרנו משהו והילדים מתעלמים מבקשתנו, אנחנו מניחים שהבחירה היא בין לוותר, או להעניש. למעשה, כל אחת משתי האופציות האלה מתפצלת לשתיים. לוותר, האם פירושו שהחדר יישאר הפוך? או שאני אבצע במקומם את מה שביקשתי? ומה זה להעניש? לקחת מהם פריבילגיות (מחר לא יהיה מחשב)? או משהו יותר בכיוון של "תוצאה טבעית" שבעצם מכשירה אותם לחיים ולהבנה שלכל החלטה שלנו יש מחיר?
בזהירות רבה אומר, שתוצאה טבעית היא הגיונית, אבל צריך להשתמש בה בתבונה, להיות שלמים אתה, ובעיקר בעיקר, לא להפוך אותה לנקמנות. במשך שנים רבות, הודעתי להם שיאספו את מה שחשוב להם, אם לא, אני מטאטאת הכל לפח. אמא שרוב הזמן כרסה בין שיניה, לא מתכופפת. וכך היה. מה שאפשר לי לעמוד בכך, הוא שבאמת הייתי שלמה עם זה . ועשיתי את זה בנחת, לא בכעס, ולא בעצבים. זוהי תוצאה טבעית, בדיוק כמו שאני אשא בתוצאות הטבעיות של הבלגן האישי שלי, כשאאחר לעבודה כי לא מצאתי איפה הנחתי את המפתחות של האוטו וכו'.
אבל העיקר, בעיני, הוא לדעת להפריד, בין ההגבלה לבין האהבה. האהבה שלי היא ללא גבולות. וכשאני מגבילה אותך, אני לא מגבילה את אהבתי אליך. גם כשאמרתי שאני לא מרשה, אני עדיין אוהבת אותך המון, ואולי, לנסות להרעיף עוד יותר אהבה, דווקא ברגעים אלה, כשהוא מתחיל לפקפק באהבתי אליו.
אורנה דן, תומכת לידה ומשפחה, מתמחה בהנחיית הורים במכון באר