חדשות כיפה

לתת לילד להוביל? 

הילדים שלנו חדשים פה בעולם, ממש כמו עובד חדש בחברה. האם הייתם נותנים לעובד חסר הוותק להחליט? כאשר אנו חסרי בטחון ולא מצליחים להוביל בעצמנו, התוצאה היא עולם הפוך. שרון רחל פלג  בטור חדש

מי מוביל?

צילום: shutterstock

אני חדשה פה, בטור. זה הגיוני לגמרי שתדלגו עלי. מעולם לא שמעתם את שמי, לא ראיתם תמונה. ככה זה כשחדשים. אני מצידי שאלתי את העורך את כל השאלות הטכניות שהייתי צריכה לשאול. האם אני ממשיכה משהו קיים או מתחילה משהו חדש, כמה מילים לכתוב וכו' וכו'. ומהבחינה האישית עלו מחשבות, התעוררו חששות. על מה הכי כדאי לכתוב, מה ימשוך אתכם לקרוא עוד. להיות רלוונטית ולא להישמע מטיפה… ככה זה כשחדשים.

נסו להיזכר בפעם האחרונה שאתם הגעתם למקום עבודה חדש. קודם כל טכנית, לא הכרתם את המקום: איפה חונים? איפה השירותים? איפה מחתימים כרטיס? ופינת הקפה? פינת העישון? ועוד ועוד. כל זה רק מהבחינה הטכנית. מהבחינה המקצועית הייתם צריכים ללמוד הרבה יותר ומהבחינה החברתית, למצוא את מקומכם, להשתלב. 

כאלה הם גם הילדים שלנו. הם חדשים פה, בעולם. הכול חדש להם, וגם אם הם לפעמים נראים לנו כיודעי כל וכבעלי דעה מגובשת בכל נושא, הם לא. יש להם עוד הרבה מה ללמוד. בכל זאת יש לנו איזו נטייה לפנות להם את הבמה. הם גם לפעמים יכולים להיות נורא חמודים ומצחיקים כשהם מחליטים לבד וקובעים עובדה. לפעמים גם לגמרי לא... 

בעולם הנאור והמתקדם שבנינו לעצמנו מקשיבים לילדים.  גם להם יש מה לומר, נכון? וזה טוב ויפה, אבל לא כדאי להתבלבל. לא כדאי שהילדים יובילו אותנו, מהסיבה הפשוטה שהם לא באמת יודעים להוביל, אין להם הכלים לכך. אנחנו בעלי הניסיון, לנו הוותק, הפז"מ. ככה זה עובד. אנחנו היינו פה לפניהם. עובדה. וגם אם היינו מוכנים שיובילו אותנו, למרות חוסר הניסיון שלהם, זה לא היה טוב בשבילם. כי זה פשוט לא נכון. 

הייתם נותנים לעובד חדש לקבל מיד החלטות לגבי החברה בה הוא עובד? ברור שלא. כנראה שגם העובד בעצמו לא היה מעוניין בכך. באופן טבעי הוא מרגיש את מקומו. הוא מודע לחוסר הניסיון שלו. הוא מרגיש בצורך ללמוד, להתקדם, לגדול. גם הילדים שלנו מרגישים בצורך הזה. לשם כך הם הגיעו לכאן והתפקיד שלנו הוא ללמד אותם, להוביל, לגדל. ככה זה היה וככה זה יהיה, או לפחות נקווה שככה זה יהיה, כי אם לא, צפוי לנו עולם הפוך, עולם מקולקל.

אתם בטח כבר הבחנתם בכך שהילדים יודעים ללחוץ לנו על הכפתורים באופן הכי מדויק. הכפתורים שלנו הם המקומות בהם אין לנו דעה מגובשת, מוצקה, המקומות בהם אנחנו חסרי ביטחון. הילדים מרגישים את זה מגיל אפס. אם זה תינוק שלא מוכן לשכב לישון, או פעוט שעושה קונצים בבוקר בשעת הפרידה בגן. אם זה ילד בן 6 שמבקש עוד משחק במחשב, ועוד אחד, ועוד אחד, או אם זאת ילדה בת 10 שמבקשת בשיא המתיקות 'אימא, בבקשה בואי נזמין פיצה לארוחת ערב?' וזה נכון גם לגבי המתבגרים.

אז מה שלא מתאים לנו, לא מתאים. אנחנו מחליטים. אנחנו קובעים. ולא כי אנחנו צריכים את הכבוד אלא כי כך זה נכון. כי כך זה צריך להיות. ואם אנחנו נהיה בטוחים בעצמנו, אם נעמוד מאחורי ההחלטה שקיבלנו, גם הילדים ירגישו את זה ויפסיקו ללחוץ. כשאנחנו בטוחים בהחלטה שלנו, אנחנו אומרים אותה בנחת פעם אחת. אנחנו לא צריכים לחזור עליה כמה פעמים או להתעצבן ולצעוק. כשאנחנו בטוחים בעצמנו הילדים מרגישים. 

 

שרון רחל פלג, היא מנחת הורים בגישת שפר shersheffer@gmail.com


 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר