ישב קבצן ברובע עם כובע הפוך וכמה תמונות למכירה. לא הבנתי אם הוא אומן פושט רגל או קבצן מוכשר במיוחד כי התמונות היו של ציורי שמן נהדרים. הגיע בן אדם בעל חזות אמריקאית שנראה אמיד וזרק לו שני מטבעות של עשרה שקלים שנפלו הרחק מהכובע. בכל זאת סכום נחמד ולא שגרתי. רק שלפתע התעצבן הקבצן וזרק בחזרה את המטבעות לבן אדם האמיד תוך כדי שהוא צועק עליו:
"היי! אל תזרוק לי את הכסף שלך! אני אולי מקבץ נדבות אבל אני לא חיה. יש לי כבוד!".
האמריקאי הופתע, הרים במבוכה את המטבעות, מלמל 'סורי סורי' ונתן לקבצן רק הפעם לתוך היד ואמר לו בחיוך:
"שיהיה לך יום נפלא".
הקבצן חייך חיוך מתרצה והודה לו ואז הבחין בי ואמר לי: "אנשים חושבים שאם הם רואים מישהו שמקבץ נדבות, אז הסיפור נגמר בזה שהם עושים טובה לאנושות ונותנים לו את הכסף שלהם. אבל אני אגיד לך משהו. אני באמת לא צריך את הכסף הזה. יש לי בית במוסררה רק מאז שאשתי עליה השלום נפטרה לפני עשר שנים השעמום אוכל אותי. אז אני יושב כאן, מוכר את הציורים שלי ונהנה משיחות אקראיות עם אנשים".
"אז למה הכובע ההפוך שאלתי? אם אתה לא באמת צריך את הכסף?"
"הא, זה לא בשבילי. זה בשביל חבר שלי שבאמת אין לו כלום. רק שהוא מתבייש לשבת כאן עם כובע הפוך כי יש לו משפחה והילדים שלו ביקשו ממנו לא לבייש אותם. ואני? מה אכפת לי. אני כבר לא בגיל שאני דופק חשבון למישהו ולא אכפת לי מה אנשים יחשבו עליי. אז אני יושב כאן עם התמונות והכובע ההפוך הזה ומחכה לשיחות הקטנות האלו שיוציאו אותי לחירות מהבדידות המשעבדת שלי. אז אני 'גונב' פה שיחה ושם שיחה, כמו שאני עושה איתך עכשיו ואם כבר אוכל לשמח מישהו עם התמונות שלי ועל הדרך למכור אחת, נו, בכלל אני מסיים את היום עם תחושה של מזל".
הסתכלתי שוב על התמונות היפיפיות שלו עם מוטיבים של שקיעות וסירות ואגמים וחשבתי יאללה, ככל שאנחנו חיים יותר ויותר בכפר גלובלי עם רשתות חברתיות ואינטרנט, אנשים בכל זאת מרגישים יותר ויותר בודדים ורק מחכים למילה טובה או חיוך עד שהם מוכנים לשבת בחום עם כובע הפוך ולהמתין לשיחה. ואיך אנחנו יכולים כל כך בקלות לקיים בכל פעם מחדש מצוות 'פדיון שבויים' ולפדות אדם מכלא הבדידות שלו ולשלח אותו לחירות רק באמצעות מילה טובה, התעניינות או חיוך.
ונזכרתי בתלמיד שלי, בן יחיד להורים גרושים אשר גר עם אמו, החוזרת מעבודתה מאוחר בלילה, וכל הזמן היה מגיע אליי אחרי בחינות בכדי לדבר איתי על הציון. וכמה לא הבנתי, מדוע למרות שאני נענה לבקשותיו הוא מגיע שוב ושוב. עד שלבסוף הבנתי שלא בגלל הציון הוא מגיע אליי, כמו בגלל היחס והאפשרות לדבר עם מישהו מבוגר בכל העולם הזה שמקשיב לו.