לא לפספס את העיקר ולחבק כמה שרק שאפשר

להיות אמא לבנות זה כל כך הרבה מעבר לשמלות ותסרוקות, המון שאלות והאזנה אין סופית לסיפורים. חלקם מעשיות חלקם קרובים למציאות וכמובן שחלקם הם גם המציאות עצמה. וצריך להקשיב היטב כדי להבין מה מתוך כל זה מה הילדה מבקשת להגיד.

חדשות כיפה שירי רימון 15/01/18 13:21 כח בטבת התשעח

לא לפספס את העיקר ולחבק כמה שרק שאפשר
אמא ובת, צילום: שאטרסטוק

להיות אמא לבנות זה כל כך הרבה מעבר לשמלות ותסרוקות. כמעט כל אמא לבן ולבת תגיד שהכל הרבה יותר ורבלי עם הבת.

המון שאלות והאזנה אין סופית לסיפורים. חלקם מעשיות חלקם קרובים למציאות וכמובן שחלקם הם גם המציאות עצמה. וצריך להקשיב היטב כדי להבין מה מתוך כל זה הילדה מבקשת להגיד.

"אז את שומעת אמא...

כן כן אני שומעת".

כבר הסברתי להן את ההבדל בין שומעת למקשיבה, וכבר דברנו על מתי זה זמן נכון ונוח לדבר איתי על דברים חשובים ומתי זה ממש לא לעניין ויש לנו גם קוד בלתי מדובר על מתי צריך להתפנות מהכול ופשוט להקשיב. רמז- עיניים מסתכלות למעלה ומיד ימינה, דמעה קטנה מבצבצת עוד לא זולגת.

ואז, כל העולם נעצר. אני כולי שם מקשיבה.

הבעות הפנים שלי מתחלפות לפי תוכן הסיפור. לרוב אני מתאפקת לא לתת מבט משועשע. כי ממרומי שנותיי וניסיוני, עקיפה מתוחכמת בתור לקפיצה בגומי ועוד בהפסקה האחרונה באותו היום בבי"ס זה לא טרגדיה כזאת נוראית...

אבל אז אני צועדת אחורה בזמן, בתוך הראש ובעיקר דרך הלב ואני מנסה לחוות את הסטואציה כילדה . הרגע הזה שעקפו שלא ראו אותך או ראו והחליטו שאת פשוט לא מספיק חזקה או חשובה ופשוט בדילוג דילגו עלייך.

והנה אני חוזרת שוב קדימה לתת לילדה שלי חיבוק חם.

לחפש עבורה את המילים הנכונות שיחזקו אותה וירפאו את ליבה, שבפעם הבאה כשתרגיש מדולגת או פחות חשובה, שיהיו לה את הכלים להתמודד, את האומץ לעמוד על זכויותיה ואת התבונה לדעת מתי פשוט לשחרר.

 

ידוע שאת הדברים הכי אמיתיים, הן דווקא פחות מספרות.

ובדיוק שם אנחנו כאמהות נדרשות לא להרדם בשמירה.

וזה לא קל בין ים הסיפורים לפני השינה, לשים לב למילים ולאמירות שמסתתרות דווקא בין השורות.

וכמה זה חשוב שנקשיב, נבחין ונמצא בין שטף הדיבור דווקא את המקום בו הלב מעט נעצר, מתלבט. אולי חושש.

ונכין מקום רך, מקבל ולא שופט עבור אותן מילים שרוצות להאמר, שנהיה פנויות לשיתוף הזה.

אני כל כך משתדלת להיות קשובה גם לשתיקות ואז אני מגלה שבשונה ממה שחשבתי, החלק הקשה עוד לפני.

למעשה אני מוצאת שלא תמיד נמצאות אצלי כל התשובות.

לא תמיד הן מחכות לי על הלשון. הרבה פעמים הלב כל כך מתכווץ שהראש מתקשה לתפקד ושהדחף הראשוני שלי זה להגיב כמו חברה.כמו שווה בגיל ושווה בנפש.

אני נדרשת להתנתק רגשית בשביל להתחבר לאמא החזקה שהייתי לפני רגע. לפני שהקשבתי לבתי משחזרת איך ליבה נישבר.

ואז הו אז אני שולפת את הנשק הזה שיש לכולנו בשלוף, את החיבוק !

זה שיכול לאסוף לתוכו את השברים ולאחות סדקים.

גם מחקרים אומרים, וזה לא שבאמת הייתי זקוקה להם כדי לדעת שחיבוק מסייע בהפחתת לחצים,

בזמן חיבוק משתחרר הורמון שנקרא אוקסיטוצין, אשר מקושר לאהבת אם.

מזל שהוא זמין ויש ממנו בשפע, לא צריך מרשם ואין הגבלת שימוש.

אני מחבקת ועוטפת. אני אומרת לה ולעצמי שהכל בסדר וכלום לא גמור ומה שלא, גם יסתדר, מעצמו ומעצמנו.

מאפשרת לה מעט להתחמם מהקור שספגה ולעצמי אני מעניקה עוד כמה רגעים לחפש בתוכי את המילים הנכונות.

אלו המנחמות אלו שימצאו לה פתרונות ובעיקר את אלו שיגרמו לה לשוב ולשתף אותי בפעם הבאה...

 

 

לטורים מופלאים נוספים של שירי, היכנסו!

 

שירי רימון- בעלת משפחתון לשעבר. נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה.