יצא שאני מסתובבת עכשיו בתוך בי"ח, לא כיף גדול.
כשהייתי צעירה יותר דווקא אהבתי את זה.
הרגשתי את האדרנלין וזה מה שמשך אותי לכל ההתרחשות והעשייה המבורכת.
הכל סקרן אותי ומאוד רציתי להיות לעזר, להיות אור באפלה לאותו אדם שמתמודד עם קושי כזה או אחר. זה מה שמשך אותי לשנת שרות ראשונה, בבי"ח אלי"ן. במהלך אותה שנה, גרתי בדירת שרות בירושלים.
בפן האישי, שנה מדהימה. אולם בפן הלאומי, פיגוע רדף פיגוע.
כשראיתי בחדשות את האמבולנסים נוסעים, רציתי לרוץ אחריהם ולסייע.
אבל אני לא טיפוס של דמים, מחטים וחתכים עמוקים.
אז העדפתי לקבל את פניהם רק בשלב השיקום. מה שלקח אותי לשנת שרות שניה בבית לווינשטיין.
מחלקה 5. פגועי ראש.
בשנה הראשונה למדתי כמה החיים הם דבר ניסי,כמה כל לידה של ילד בריא איננה מובנת מאליה וכמה צרות יש בעולם ויחד עם זאת, ראיתי גם באילו דרכים מדהימות ניתן להתמודד עם כל צרה שלא תבוא.
בשנה השנייה למדתי שזה שנולדנו בריאים אינו ערובה לכלום. למדתי גם להעריך את הראש. עם כל פגיעה בגוף אפשר להסתדר איכשהו, אבל כשמדובר בפגיעה בראש, זה כבר סיפור אחר.
למעשה באותה שנה הבנתי שבראש מתגוררת הנשמה שלנו. הלב זה פיוטי ונחמד. אבל הראש, זה המרכז האמתי. החשיבה והמחשבות, מצב-הרוח, הסבלנות וכוח הרצון. האישיות. הכל הכל בראש.
השגרה שלנו, עמוסה, משעממת, זוהרת או מעט אפורה, תמיד תראה נפלאה יותר כאשר נתבונן עליהם מתוך מסדרונות בית-החולים. גם נבין יותר טוב כמה היומיום שלנו וההתמודדויות הן מינוריות לעומת שיגרה של אדם חולה ושל משפחתו.
הפרופורציות שנקבל בין אם יש משברון בגן, או בין חברים, אם לילד יש פריחה או דלקת גרון. הכל נראה עניין שבשגרה וקטן לעומת מה שפוגשים במסדרונות הארוכים של מחלקות האשפוז והשיקום השונות.
כמו בכל מציאות חוסר וודאות, המתנה וציפייה הם לא דברים שקל להתמודד איתם.
אז בטח ובטח לאדם המחכה לתוצאות של בדיקה.
ההמתנה מחוץ לחדר ניתוח היא אחת הסיטואציות המורטות עצבים וקשות שיש.
קצת תחושה תלושה כזאת, ועדיין מאוד דרוכה.
ולחשוב שאנחנו יכולים לצאת מדעתנו בגלל פקק בכביש או תור בסופר.
יש משהו בסיטואציות האלו, שגורמות לנו רגע לקחת אוויר, לחשב את חיינו מחדש, להעריך יותר ולהודות.
כן כן, להודות.
זה לא כיף להיות חולה או לעבור ניתוח ויחד עם זאת אם נסתכל על הטוב ונדרוש בו, נגלה כמה אנשים מפסידים בקרב רק כי לא התייצבו בזמן ונמנעו מהבדיקות ומההמתנה, מדובר כאן בקרב על החיים.
יש אנשים שמוגדרים חולים אבל למעשה הם אנשים שאשכרה קבלו הזדמנות להילחם על החיים שלהם בעוד אדם אחר איבד אותם ברגע.
אפשר לומר שלפחות הוא לא סבל וכו'... זה מנגון נהדר שלנו שעוזר לנו להתמודד במצבי קיצון.
אנחנו משווים את ההתמודדות שלנו לאחר.
כמובן שהאופטימיים יראו את עצמם כפחות מסכנים מההוא והפסימיים בדיוק הפוך.
בבי"ח שאני משוטטת בו עכשיו יש מרכז מסחרי.
בין החנויות מסתובבים אנשים שעולמם התהפך עליהם.
אולי הם רק בתחילת המלחמה אולי הם כבר בסוף ההחלמה.
כולם רק אומרים אחד לשני שיכול היה להיות יותר גרוע. אם במילים אם במבט.
בעיניי ההשוואה הזאת קצת מסוכנת, כי כמו שיכול היה להיות גרוע יותר, יכול היה להיות גם טוב יותר.
החיים הם היצירה הכי שבירה ועם זאת, הכי חזקה.
בעודי מסתובבת כאן מנסה לא לבהות בעודי ממשיכה לתהות, מנסה לא לבכות.
כשבעל המאפייה כאן צועק לכיוון העובד שממונה על מכונת הקפה
תעשה לי: נס אחד עם קצף, אחד הפוך רגיל ונס אחד גדול .
זה גורם לי לתהות כמה החיים שלנו , שיכולים להתהפך ברגע, כמה שבריריים שהם, כמה יקרים הם וניסיים.
חלק מהחיים זה גם התמודדויות שונות, ניפוצי בועה ולפעמים זה מרגיש ממש ממש כאילו מישהו משך לנו את השטיח מתחת לרגליים.
ויחד עם זאת אנחנו צריכים, גם אם לא בהבנה ברורה, לחפש את הטוב שצומח מכל זה. ואם לא נראה לנו שיצמח משהו טוב, אז להצמיח.
בכוח.
לגרום לכך שנבין שלא סתם קיבלנו מכה, שלא לשווא.
אותו מקרה שאפשר להסתכל על הנוראי שבו, אפשר לנסות למצוא את הניסי שבו. הכל עניין של הסתכלות,
של אותו מנגנון ששומר עלינו ואומר לנו שהכל לטובה, גם אם אנחנו לא מבינים כרגע מה ה"לטובה" כאן.
הייתי מוותרת על קפה הפוך גדול הספציפי הזה, אפילו שהוא טעים ועם זאת אני מודה עליו ועל הטוב
ושלא נזדקק לנס אקספרס אבל אם כן, שיגיע.
ושכל בוקר יוגש לנו הנס הגדול הרגיל הזה, הנפלא, שנקרא בשמו המובן מאליו
והלא מספיק מוערך אולי "החיים הרגילים שלנו" .
שנשמח על מה שיש. שנזכור להודות ולהעריך בכל יום והיום.
שירי רימון, בעלת משפחתון לשעבר, נשואה לנדב, אמא ל- 4. הקטן בן שנה וחצי, גדל לצידה תוך שהיא כותבת ומחשבת מחדש את מסלולה