במהלך החופש הגדול גורמים רבים מנסים לסייע לנו להעסיק את ילדינו: המתנ"ס, תנועת הנוער, משרד החינוך, מחלקות החינוך העירונית, גופים התנדבותיים רבים, ועוד. אבל, יש תחום אחד שהוא תלוי בנו - ההורים - ובנו בלבד. אף גורם חיצוני איננו יכול לבוא לעזרתנו ולהחליף אותנו. זה תלוי בנו ורק בנו וזו התקשורת ביננו לבין ילדינו.
עבור הילדים, היציאה לחופשה יוצרת מפנה חד במרכז הכובד של חייהם. במהלך שנת הלימודים, חייהם התחלקו בין הבית לבית הספר. תלמידי הפנימיות בישיבות תיכוניות ובאולפנות היו במהלך השנה אורחים לרגע בבית. גם אלו שלמדו במוסדות חינוך לא-פנימיתיים, שהו מחוץ לבית במרבית שעות היום. אצל רבים מהם, משקל בית הספר גבר על משקל הבית. אבל בחופשה - יש רק בית!!
השפעת השינוי הזה על טיב התקשורת בין ההורים לילדים היא דרסטית. במהלך השנה, אם התקשורת בין ההורים לילדים לקויה, זה מורגש בעוצמה נמוכה בלבד, מפני שביה"ס תופס חלק ניכר מהנפח הרגשי של הילדים. אבל בחופשה יש בית ורק בית. אם התקשורת בין ההורים לילדים לקויה, הקושי מורגש במלוא חריפותו. אם אין התייחסות לילד, אם הבית קר ומנוכר, עלול הילד להגיע למסקנה שאין לו בית.
הבה נדבר בשפה חיובית ולא שלילית. החופשה היא הזדמנות להעמיק את התקשורת ביננו לבין ילדינו. הילדים פנויים יותר לקשרים משפחתיים, ואף מצפים להם. השאלה היא האם אנחנו פנויים? האם יש לנו סבלנות לילדים ששוהים 24 שעות בבית? האם אנחנו מקרינים אושר ושמחה על ההזדמנות לפגוש את ילדינו בתדירות גבוהה יותר? האם הילד מרגיש שתוספת הקרבה אלינו מטיבה לו? האם בסוף החופש יוצא נער/נערה עם חוויה חיובית מהמפגש האינטנסיבי איתנו, או להיפך - עם חוויה שלילית ומייסרת, המביאה אותו לייחל לחידוש הלימודים כדי לברוח מהבית.
הורה שמתייחס לחופש הגדול כקללה, כ"עונש", משדר לבנו שהוא איננו רצוי, או שהוא רצוי אך ורק כאשר נוכחותו מצומצמת. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" - אף הבן/הבת יתייחסו לחופש כעונש, ויפנימו שקירבתם להוריהם היא סיבה לכאב ועוד כאב, ולא לאושר.
יש לנו, ההורים, סיבות רבות להתעצבן על הילד שלנו בחופש, ובמיוחד אם הוא מתבגר/ת: הוא קם מאוחר, הוא בטלן, לא עושה כלום, כל תפילה היא מלחמה, הוא לא פותח ספר קודש, הוא מבלה עד לשעות הקטנות של הלילה, הוא מאמץ התנהגות סיכונית, יש לו ערימות של זמן פנוי ולמרות זאת הוא לא נוקף אצבע לעזור בבית, הוא מתחמק מכל מטלה.
זו רשימה חלקית המוכרת לכל הורה. אבל, אם אכזבתנו מהתנהגות בננו תכתיב את טיב התקשורת ביננו לבינם בימי החופשה, תצא המשפחה מהחופשה פגועה מאוד. הצלקת שתיווצר תהיה עמוקה עד כדי כך שהיא תשאיר סימנים לכל החיים.
כבר בתחילת החופש הגדול אנחנו צריכים לקחת נשימה עמוקה, ולהחליט שיהיה מה שיהיה - לא יצליח השטן של הכעס לערבב את שמחתנו. הסתכלות חיובית על החופש הגדול, על הפוטנציאל החיובי שגלום בו בהידוק הקשר עם ילדינו, היא פתח ליצירת אווירת שמחה פנים-משפחתית.
הראיה החיובית תוביל לחיפוש דרכים מעשיות להידוק הקשר עם הילדים: החל משיחות ודיונים משותפים, דרך החלפת חוויות אישיות ועד למשחקים וטיולים משותפים.
לא די בראיה חיובית אלא נדרשת גם פניוּת נפשית. גם אם הזמן הפנוי העומד לרשותנו הוא מוגבל, ואין לנו אפשרות להשתעשע מבוקר עד ערב עם ילדינו, חשוב שבזמנים שאנחנו מקדשים להם, נהיה פנויים נפשית, לבל יחושו ילדינו שהם מעמסה עלינו.
ראיה חיובית על החופשה עשויה להשפיע על איכותה ועל תוצאותיה. במקום לראות בה עונש - נראה בה ברכה. במקום מתח - שמחה. במקום נתק בין הורים לילדים - הידוק הקשר ביניהם. במקום תקשורת לקויה - תקשורת בריאה.
הרב אלישע אבינר יתארח בשבת הקרובה במדרשת הגולן, בשבת עיון אשר תעסוק ב'אתגרי החינוך בגיל ההתבגרות'.