אתגרי החינוך הממלכתי דתי חורגים הרבה מעבר לדאגה לגבי אופי השירים בימי ההולדת של הילדים, אורך הלבוש והשאלה הנצחית האם להכריח את הילד להגיע לתפילה או לתת לו להתקרב לאלוקיו בעצמו.
לפעמים, הם מתחבאים באותיות הקטנות ובמספרים הלא ידועים.
קחו למשל את הסוגיה הבאה: בחינוך היסודי שלנו נהוגה הפרדה בין בנים לבנות, בחלק מבתי הספר, ובשכבות גיל שונות. לא אכנס כאן לשאלה האם הפרדה כזו דרושה הלכתית, נצרכת חינוכית, או מועילה לאקלים האלימות בבית הספר - שאלות שכולן צריכות עיון. העניין שברצוני להעלות הוא שההפרדה הזו אינה מתוקצבת ע"י המדינה.
כלומר, בתי ספר ממ"ד, רובם ככולם, נוקטים בשיטת מצליח: אם במקרה מספר הבנים והבנות בשכבת הגיל באותו בית ספר מתאים למספר הכיתות הדרוש, אין בעיה, מרכיבים את מספר הכיתות הדרוש לבנים ולבנות ובא לציון גואל.
אולם אם המספר שונה מהתקן (לדוגמה, אם לפי הנוהל לגודל כיתה יש יכולת לפתוח רק מספר אי זוגי של כיתות) אזי לא ניתן תקצוב ע"י המדינה – לא ממשרד החינוך ולא מהרשות המקומית – לתוספת כיתה לצורך הפרדה המגדרית. פשוט אסור להם.
ובכל זאת, גם בבתי ספר שבהם המספרים לא מסתדרים לפי התקן – מתבצעת הפרדה בפועל. איך זה קורה? האם מגיע נדבן ידוע ומממן זאת?
הנדבן הידוע הוא אנחנו. ההורים בבית הספר. כל ההורים – אלו שיש להם ילדים בשכבה המופרדת ואלו שאין להם.
השעות הנדרשות לכיתה הנוספת מוסטות משעות רוחב שמוקצבות, על ידי משרד החינוך או הרשות המקומית, לבית הספר לצרכים מצרכים שונים:
למשל שעות שנועדו לתמיכה בתלמידים שזקוקים לעידוד נוסף בקריאה על מנת שיוכלו לחוות קריאה בחומש מתוך שמחה ולא מסבל.
שעות שנועדו עבור גרויים חשיבתיים נוספים לתלמידים שאחרת ישבו בכיתה, ישתעממו ויוציאו את תסכולם על המורה והחברים במהלך השיעורים הרגילים וההפסקות.
שעות של הילדים שזקוקים לתשומת הלב האישית של אנשי מקצוע כדוגמת הסייעות והיועצת.
שעות שנועדו להארכת יום הלימודים על מנת להקל על ההורים העובדים, ולצמצם את עלויות מסגרות הצהרים המשלימות.
שעות של פעילות חברתית שמאפשרות לתלמידים שמצטיינים בתחומים אחרים, לאו דווקא לימודיים לבלוט – מקהלה, הפסקה פעילה, אומנות, דרמה.
שעות הכשרה שמקדמות את המורים ואת הכלים שיש להם ללמד את ילדינו, כדי שהם יזכו ללמוד בחממה עתידנית, עם מורים שמובילים יצירתיות וחדשנות ולא בבתי ספר אפרורים ומשמימים.
אם תתחילו לשאול שאלות, כמו שאני התחלתי, יגידו לכם שהחמ"ד ו / או הרשות המקומית דואגים לשעות ושכל בתי הספר מסתדרים. בפועל תגלו שגורמים אינטרסנטיים שונים מפעילים לחץ על מנהלי בתי הספר, על מחלקות החינוך המקומיות ועל ועדי ההורים, לשתף פעולה ולא לדרוש את המגיע לתלמידיהם.
ומה עם ביקורת של משרד החינוך? אם התמזל מזלכם ובבית הספר שלכם תערך ביקורת של המשרד, תגלו שהמפקחים אמנם יעירו למנהל על חוסר התיקניות, אבל מיד ימהרו להסביר לו איך לרשום את הכיתות כלא מפוצלות, ובפועל לפצלן. 'ישראבלוף' – כבר אמרנו?
אז אתם שואלים מה אפשר לעשות?
צריך שאנחנו, ההורים, ניקח אחריות. נבהיר למערכת שאנו דורשים את החינוך האיכותי ביותר שאפשר להשיג לילדינו, אנחנו דורשים שיפעלו ביושר ולפי החוקים והתקנות שהם עצמם חוקקו, שלא יכפו על מנהלי בתי הספר להעביר שעות מצרכים חינוכיים ולימודיים לצרכים אחרים, ולא יאלצו אותם לתרץ תרוצים מתרוצים שונים להורים.
אנחנו לא מוכנים שמחנכינו וילדינו ישאו על גבם את מחיר המדיניות הבלתי מוצהרת של החמ"ד לגבי ההפרדה. היכן שההפרדה המגדרית אפשרית - ואם ההורים בבית הספר מאמינים בכך ורוצים בכך – שתשאר ההפרדה. אולם היכן שהדבר אינו מתאפשר מבחינה חוקית, והמערכת לא מממנת אותו מבחינה תקציבית – לא צריך להקריב את ילדינו על מזבח ההפרדה.
הכותבת היא פעילה חברתית וחברת הנהגת הורים במוסדות החמ"ד בגבעת שמואל