ביום רביעי התעוררנו בבוקר מוקדם לעוד יום של שגרה ברוכה- יהונתן הולך למטפלת ואנחנו נוסעים למשרדי השירות למען הילד בירושלים לפגישה עם תמר פקידת סעד שלנו, לשמוע יותר פרטים על התינוקת ולאחר מכן ממשיכים כל אחד לעבודתו ומשימותיו. לי יש ישיבת צוות ב-12:00 ואני הבטחתי להביא חומוס. בשעה 10:00 ישבנו טיפה נרגשים מול תמר. היא סיפרה על תינוקת קטנטנה בת חודש ששוקלת עכשיו כ-3 ק''ג ונמצאת בבית הילדים- אותו בית ילדים שגם יהונתן היה בו לאחר השחרור מבית החולים. היא סיפרה שהבדיקות תקינות ושהשופט הכריז עליה כברת אימוץ מאחר ונמסרה, ואימה יולדתה חתמה על כל הטפסים המוסרים אותה לאימוץ כ-3 שבועות אחרי הלידה כמתבקש בחוק. תמר פונה אלינו ולא לזוגות אחרים כי כרגע אנחנו כמעט היחידים בתור שמוכנים לאמץ ילד הזקוק לגיור וכן ילד עם צבע עור שונה וזה בדיוק המקרה- התינוקת הפיצפונת אמנם נולדה פה אבל המוצא שלה באפריקה הרחוקה. העיניים שלנו נדלקו, הלב החל לפרפר, עברנו דרך ארוכה עד שהבנו שצבע הוא לא מחסום וגיור זה סוג של מתנה. תמר רצתה להראות לנו תמונות אבל אסף הצדיק שלי אמר שאין לתמונות כל משמעות. תמר נתנה לנו זמן לחשוב אם אנחנו מעוניינים להמשיך. החלפנו מבטים וחיוכים ואמרנו שאכן נמשיך במסע אימוץ התינוקת. היא כה קטנה שאין צורך בביקורי התרגלות. רק להגיע לבית הילדים, לחתום על טפסים, לבחור שם ולקחת אותה. שאלנו את תמר מתי אפשר, והיא החלה לדפדף ביומנה: ''מחר יש לי פגישות אז אין אפשרות, שישי שבת אין אפשרות בואו נפתח יומנים לשבוע הבא". חשבתי על הדבר הפיצי ששוקל 3 ק''ג ונמצא בבית ילדים – טוב ככל שיהיה אבל עדיין- בית ילדים, חשבתי על עצמי לא ישנה ולא אוכלת עד שבוע הבא ואמרתי בשיא הנחישות: ''מה דעתך על היום?'' אסף הסתכל עליי בתדהמה, ''מה היום?? איך היום??'' נתתי לאסף את המבט הזה ואמרתי ''שמעת את תמר- מחר היא לא יכולה'' כאילו אחרי מחר לא נמצא כלל ביקום. אסף קלט אותי וראה את תסריט האימה הזה של הימים הבאים של להרגיש עם ולהיות בלי. אסף המשיך אותי בקולו הרגוע ''תמר, את מכירה אותנו, אנחנו כבר הורים, הכל בסדר, נסתדר עם הכל, בואי נעשה את זה היום''.
כשאני אמרתי היום, התכוונתי לאחרי צהריים – ערב שנספיק מינימום הכנות. כשתמר הסכימה להיום, היא התכוונה ללצאת לבית הילדים בעוד שעה ולהיות שם בשעה 13:00. ''יש לכם שעה, תארגנו סל קל ומוצרים בסיסיים, ניפגש בחניה ''.