כל המבקש לטפח זהות ציונית-דתית בלב ילדיו או תלמידיו יודע כי לא די להקדיש מאמץ ללימודים עיוניים בלבד. יש צורך למצוא דרך בלתי-אמצעית כדי להפגיש את הצעירים עם מלוא רוחבה של תורת-החיים הציונית-דתית. אחת הדרכים להיכרות עם אומר החיים הציוני-דתי היא מפגש עם דמויות מופת שביטאו במרחבי חייהן את מנעד ערכי הציונות-הדתית.
מפגש זה ניתן לעשות גם על ידי צפייה בסרט המספר את חייה של דמות מופת ציונית-דתית בצורה צבעונית וחווייתית, והמאפשר דיון עם ילדינו על עקרונות יסוד ציוניים-דתיים שגילמה הדמות לאורך חייה.
והנה, לא מכבר יצא לאור סרט חשוב על דמותו של חנן פורת, המפגיש את הצופים עם רכיבי יסוד בדרכה של הציונות-הדתית בחמישים השנים האחרונות. הסרט, "איש אמונים" (בבימויו של גיל מזומן), זכה גם בכותרת משנית: "תחנות בחייו של חנן פורת". נדמה שלא אטעה אם אומר כי צפייה בסרט יחד עם צעירים מפגישה אותם עם "תחנות בדרכה של הציונות-הדתית" כולה. הסרט נוגע בתמצית וברגישות בחלק גדול מתחנות היסוד שהציונות הדתית עברה בהן מאז קום המדינה. מה אין בה? נפילת כפר עציון וטבח לוחמיו ערב קום המדינה והקמת המדינה; ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה ומלחמת ששת הימים; משבר מלחמת יום הכיפורים ופציעה קשה (של חנן? של המדינה?); סבסטיה וגוש אמונים, מאבקים וריקודים, המחתרת היהודית ופינוי סיני; ואחרון לא חביב: ההתנתקות. אך יותר מתחנות היסטוריות יש בסרט הזדמנות למפגש חווייתי וישיר עם ניסיונות לתרגם את האידיאולוגיה של הציונות-הדתית בראי בית המדרש של מרכז הרב - למציאות החיים. כאן פוגשים אנו דילמות חיים של מתח הנוצר בעת חזון דתי פוגש מדינה חילונית; כשאמונה בגאולה פוגשת את המציאות המעכבת והמתעכבת; את המתח בין ארץ ישראל לשלמות המדינה והחברה ואת המתח בין התנחלות בלבבות להתנחלות בגבעות. ובבסיס כל אלו - מתח בין פרגמטיזם לחזון משיחי אצל אלה המאמינים בוודאות המשך הופעת הגאולה מתוך המדינה העכשווית.
זאת ועוד, אין בתכני הסרט רק מפגש חי ומורכב עם האידיאולוגיה הציונית-דתית וניסיונות מימושה, אלא מפגש עם אורח חיים ציוני-דתי כפי שזה מתגלה בצורה רחבה ועמוקה באופיו ובמידותיו של אחד מבניה ובוניה, הלא הוא חנן פורת. בעידן שבו רבים נוהגים לקטלג את זולתם כ"חרד"לים" או כ"ליברליים", כ"דוסים" או כ"פתוחים" באה דמותו של חנן ושוברת את המיון לקטגוריות נבדלות. הסרט מציגו, חרף מחלתו (ואולי דווקא דרכה) כדמות רחבה אשר בה שירה ישראלית מודרנית מתמזגת עם תורה עמוקה; שובבות ומאבקי שטח עיקשים מתמזגים עם יראת שמים וממלכתיות עמוקה. המפגש החווייתי עם דמותו של תלמיד חכם מובהק המצטט בעל פה פרקים שלמים בשירה עברית חדשה עשוי לאתגר כל צעיר ציוני-דתי בימינו, החש שעליו לבחור בין עיסוק בתורה ובין פתיחות לתרבות העברית החדשה.
הסרט מְזַמן התבוננות ודיון במגוון רחב של סוגיות מרכזיות הניצבות כעת על סדר יומנו הציוני-דתי. זאת, הן בדיונים הגלויים המופיעים בו (בין עשייה פוליטית לרוחנית, בין מאבק נחוש על הארץ ובין אחריות לשלמות המדינה ועוד) ולא פחות - בדיונים המופיעים בו ביעף, כגון יחסנו לערבים תושבי הארץ. האם רק הסרט מתייחס אליהם במשפטים ספורים או שגם אנו עושים כן? האם יחסנו נכון?
בעיניי, המסר המוקרן (תרתי משמע) מדמותו של חנן הוא של מחויבות עמוקה לתהליך הציוני ולמדינה. מחויבות המושתתת על התורה בצד מחויבות אזרחית פשוטה הנובעת גם ממודעות למחיר הנופלים שאִפשר לנו בע"ה את העצמאות. לדבריו של חנן על כולנו מוטלת החובה להיות ראויים לנופלים ולמדינה שקמה בזכותם. כדברי השיר של לוחמת הפלמ"ח רחל נגב, שאותו הוא מצטט:
בשנת תש"ח נתנו לי הבחורים בית ושדה שַי,
אז הרמתי כל חיי משאֵת
כל חיי אמרתי אז לתת...
לעולם לא אוכל לשלם את החוב
אלוקים, תן להם אתה מאוצרך הטוב.
כמדומני כי חנן לא רק הקריא את השיר, אלא חי אותו יום-יום מתוך מחויבות אישית עמוקה, מחויבות ציונית ותורנית העשויים לשמש קול קורא לכל צעיר וצעירה בימינו.
והערה אישית לסיום: אם חפצים אנו בסרטים איכותיים נוספים העוסקים בציונות-הדתית, לבטיה והישגיה, הקפידו להזמין הקרנה רשמית ומסודרת של הסרט. כך ניתן לסייע למפיקים שבתוכנו להמשיך ליצור תרבות איכותית היכולה בין השאר לספר לנו את סיפור חיינו בדור הזה.
הכותב הינו ראש תחום חינוך אמוני במכללת ”אורות ישראל“