אומרים שטור חדש צריך מבוא, הקדמה, מעין פתח דבר שיסביר את תמונת המצב, את הרקע לכל ההתרחשות.פתיחה כזו שמצד אחד הכל תהפוך הכל לברור ומובן מאליו ומצד שני תהיה מסתורית ותשאיר טעם של עוד. בקיצור אומרים הרבה דברים על הטור הראשון. אני בטוח אנסה לתת תמונה ברורה מספיק כדי שכל הפרטים שיבואו בהמשך יתפסו את מקומם בפאזל הגדול והאינסופי שנקרא - אב לשישה וכלב
לפני הצגת הנפשות הפועלות שייקחו חלק מעת לעת בטור הזה, אשתף אתכם, קוראי הנאמנים מהיום והלאה, בסיפורון.
רקע: מסיבת הודיה כולל מה שמכונה בעברית מקולקלת בריתה או בעברית מתוקנת זבד הבת לביתנו הקטנה להלן מספר 6. למסיבה הזמנו קרובים וידידים. בין הבאים היה גם קרוב משפחה, עו"ד מצליח, ושלושת ילדיו. כאשר הוא ראה אותנו על ששת ילדינו, הוא די התפעל מהיכולת לגדל שישה ילדים. להתפעלות מסתבר היו שותפים גם ילדיו. בשיחות קטנות שניהלנו תוך כדי האירוע הבנתי שעובדת היותנו משפחה בת שישה ילדים, זהו מעסיקה את ילדיו די הרבה. בסוף האירוע הוא בא לספר לי שבתו הבכורה התלוננה בפניו כיצד משה יכול לגדל 6 ילדים ואילו הוא מסרב להכניס כלב למשפחה. אז אמרתי לו בשקט בשקט שבתו לא תשמע: "בן דוד יקר, יש לנו גם כלב"...
הנפשות הפועלות:
רעייתי נוות ביתי ואם ששת ילדי, בני הבכור המכונה הבן יקיר לי מס' 1, בן מס' 2, התאומים - הלוא הם בת מס' 3 ובן מס' 4, המהמם הלוא הוא מס'5, ובת מס' 6 המכונה הקטנה. וכמובן, מוקי כלבנו הנאמן שצורף למשפחה בסמוך ללידת המהמם. ואני משה - אותי עוד תלמדו להכיר.
מקומות ההתרחשות של העלילה:
בהווה - ישוב קטן מעורב ואקולוגי אי שם בצפון בקעת הירדן להלן 'הישוב'. בעבר - בעיקר באוקלנד ניו זילנד, שם בילינו שלוש שנים בשליחות ושם נולדו התאומים.
צירי העלילה:
אתגרי היומיום בהתנהלותו של אב מודרני במשפחה מרובת ילדים (אמנם לא עשרה אבל מרובה) והתנהלותה של משפחה בה ישנן אלרגיות מזון אלרגיות בכלל ועוד תוספות מאתגרות. החיים בפריפריה הישראלית וכמו שאמר ראש ממשלתנו: החיים עצמם.
כל מה שייכתב כאן הם דברים שקרו לי. לעתים ישונו פרטים מסוימים מטעמים של צנעת הפרט ולשון הרע, בכל מקרה - ט.ל.ח.
שורות אלו נכתבות במוצאי אסרו חג פסח. מאחורי בחדר הילדים חמישה ילדים (מספרים 2-6) המנסים לחזור לשגרה ולהירדם מוקדם על מנת שמחר יקומו בזמן. מסתבר שאפשר להוציא את הילדים מהחופשה אבל הרבה יותר קשה להוציא את החופשה מהילדים.
זה התחיל ב"אבא, אני (2) יכול לישון עם מספר 3?" ואני מנסה לזרום, להיות קליל. מצד אחד קשוח ומחזיק ומצד שני מכיל: "בסדר אבל תלכו לישון".
ואז מגיע גם מספר 4 שבדרך כלל ישן על מיטת קומותיים:"האם גם אני יכול לישון על השטיח?" בוודאי בני היקר, כל מה שתבקש רק תלך לישון !
כל זה קרה בשעה 19:00 בעוד אני מנסה להחזיק מעצמי סופר אבא שכבר הספיק להאכיל חמישה ילדים, צחצוח שיניים ופיג'מות.
אני אקצר את הסיפור המוכר כל כך לכולנו ואומר שבשעה 20:00 אני יכול לדווח על מס' 2 שברוך ה' הלך לחדרו ונרדם ועל ארבעה קטנים שעדיין ערים, כאשר מס' 6 מבכה את חורבנו של בית המקדש בדמעות שלא היו מביישות את חבריו של רבי עקיבא. 20:30 - צרחותיה של הקטנה הרדימו את שאר הילדים, והיא השובבה עכשיו על הברכיים, חוגגת עוד ניצחון קטן על אבא.
ואני מנסה להתעלם מכל ההמולה ולכתוב לכם את השורות האלה.
בברכת נחשוב טוב נעשה טוב וכל השאר יסתדר לבד...